אירועים שהיו
לפרטים נוספים ותרומות
לפרטים נוספים ותרומות
ים, גלים נשברים, עוד גל ועוד גל ולא מוותרים, וממשיכים להישבר ולגדול ולהתנפץ ולסחוף.
חיים שמלאים ברגעים גדולים יותר או פחות, בנפילות, באתגרים, במלחמות ובתקומות.
יהודה- בשנתיים האחרונות שומעת עליך עוד ועוד סיפורים. סיפורים של גבורה, של תעצומות נפש, של מנהיגות ושל מסירות, שומעת ונזכרת ביהודה שאני הכרתי, באחי הגדול, המציק אך גם המגן.
הרחוק אך גם הקרוב, האח שהכי צמוד אליי מבין כל האחים, זה שאיתו גדלתי, שאיתו ישנתי באותו החדר ובאותה מיטה נפתחת. שהיינו רבים על המחשב ומי יפנה את המדיח, שהיה מוכן לשחק איתי בקטאן רק אם אתלה כביסה במקומו ואתן לו עוד זמן במחשב.
יהודה שהיה מטגן את השניצלים בשישי וכשהייתי רוצה לטעום היה אומר לי שבגללי לא יהיה מספיק אוכל לשבת.
יהודה שבאמצע ההשבעה שעשה לנו יחד עם שאר השמיניסטים לכניסה לנוער גילה שלקחתי לו את התיק גב מהבית בלי רשות והוריד אותי ליד כולם לעוד 20 שכיבות סמיכה.
יהודה שממנו הייתי בורחת כשהיה מרביץ לי אבל גם ממנו הייתי מבקשת עזרה כשהיו מציקים לי.
יהודה שלימד אותי איך לספר אותו ואני הייתי כל כך מחכה לרגעי הקרבה הקטנים האלו שלנו. היום כשאני מספרת את אוראל בעלי אני לפעמים נזכרת ברגעים האלו וכל כך מתגעגעת.
יהודה שבשנים האחרונות, איפשהו בשלב הדייטים שעברנו ביחד, משהו חדש פתאום חיבר ביננו.
אם זה בהתייעצויות שלך מה ללבוש ומה מתאים עם המכנס או סתם שאלות ושיתופים קטנים וגם כמה נסיעות משותפות לדייטים.
כשאני התארסתי ואתה נפרדת, לרגע לא נתת לי להרגיש חוסר נעימות או חוסר פרגון, שמחת בשבילי הכי בעולם ואפילו זכיתי שתברך בחתונה שלי מתחת לחופה עם החוש המוזיקלי המפורסם שלך..
אחרי נפילתך גיליתי יהודה נוסף, יהודה שכמעט ולא הכרתי. שומעת עוד ועוד סיפורים על מפקד נערץ וחבר אמת, על אדם של גובה העיניים, של חיבורים ושל חיוך.
רואה בכמה לבבות נגעת ועל כמה אנשים השפעת ואיך חלקים ממך ממשיכים ונוכחים בחיים של כל כך הרבה נפשות ונשמות.
כבר יותר משנה שזוכה לעבור בכל רחבי הארץ עם סדנאות לזכרך, ליצור יחד בעץ ולספר שוב ושוב על מי שאתה, מי שהיית.
רואה איך הדמות שלך נכנסת ללבבות ואיך החיוך הזה שלך והעיניים הירוקות חודרים עמוק עמוק גם אל מי שלא זכה להכיר אותך.
לפני כמה חודשים הייתי יחד עם אמא בקפה רותם, בדרך חזור אמא הציעה חצי בצחוק חצי ברצינות שנקפוץ אליך, לשתינו זאת הייתה הפעם ראשונה שלא בהלוויה או באזכרה רשמית,
היה חם, כל כך חם כמו שרק בית קברות בבקעת הירדן יכול להיות באמצע הקיץ והיה כל כך עצוב לראות את הקבר שלך עומד לו שם לבד, בצד, משקיף על כולם.
בכיתי והתפללתי לאיזה מסר ממך, לתחושה ולידיעה שאתה נמצא שם למעלה ושלא נעלמת לגמרי מהחיים שלנו, שאתה עדיין מוסיף ומתקיים ברובד כלשהו בעולם.
יום למחרת אוראל ואני קיבלנו הודעה מאדם שרצה לעזור לנו באיזה עניין.
איך קוראים לך שאלנו?
ואותו אדם ענה- יהודה עוז.
בדכ פחות עושה עליי רושם סיפורי ניסים מעין אלה אבל באותו רגע לא יכולתי שלא להרגיש חיבוק קטן מלמעלה ודרישת שלום מיהודה, האח שהכרתי ולא הכרתי מספיק.
שבוע לפני שנהרג, יהודה כתב לנו בקבוצת הוואצאפ המשפחתית לקראת כניסתם לרצועת עזה:
"בטוח שאנחנו יוצאים לנצח את הרעים ולהחזיר את הכבוד הלאומי שלנו וגם כמובן לחזור הביתה בשלום".
יהודה כתב 3 מטרות:
ורק לבסוף-
ליהודה היו חיים מלאים גם מחוץ לצבא-
תחביבים כמו משחק כדורסל וכמובן משחקי שחמט כולל השתתפות בתחרויות ברמה גבוהה וזכייה בפרסים.
חיבור עמוק לבקעת הירדן ולעבודה ברפת של שדמות מחולה.
ולימוד תורה קבוע בשבתות ביישוב ובשיעורים במכינה בעלי ובמקומות נוספים.
יהודה ידע היטב לאיזו סכנה הוא נכנס וגם הדריך בהתאם את חייליו, יהודה בחר בחירה מודעת לסכן את חייו הפרטיים העשירים והעמוקים, בשביל משהו גדול יותר, נצחון הרישעה והכבוד הלאומי.
לא במקרה דווקא בערב יום האזכרה של יהודה הובא לשטח ישראל הדר גולדין שיהודה היה מאוד מחובר לדמותו וחינך לאורו, שניהם למדו במכינה בעלי ונהרגו כקצינים בסיירת גבעתי, אחרי 11 שנים בהם עם ישראל לא שכח את הדר, הוא זכה לקבורת ישראל.
העם שלנו מיוחד באכפתיות עמוקה מכל פרט ופרט מחלקי האומה, יהודה מאוד התאפיין באכפתיות לכל אחד, כל חייל שלו הרגיש עטוף, חש שיהודה לא רואה בו רק חייל שצריך למלא תפקיד אלא רואה אותו כאדם ודואג לכל צרכיו הפיזיולוגים והנפשיים.
אנחנו כמשפחה,
חווים בעיקר את החוסר הפרטי שלנו, את הגעגוע העמוק לקשר של אח ובן משפחה.
יהודה במסירות הנפש שלו למען כלל עם ישראל, המוכנות שלו לסכן את חייו שוב ושוב למען הכלל, מזכירים לנו את המשמעות העמוקה של החיים ונותנים פשר לכאב ונחמה אמיתית לצד הקושי הקיים.
אסיים בתפילה שרוח הגיבורים הרבים הי"ד תלווה את כולנו ותתן לנו את הכח להכריע את אויבינו, לחיות חיים בהם הערך של כלל האומה נמצא בעדיפות עליונה ולהתאחד דווקא מתוך השונות והמחלוקות המבורכות, כמו רוח האחדות ואהבת ישראל שיהודה תמיד הפיץ לכל מקום, בחייו וגם אחרי מותו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
יהודה, הקלישאה תמיד אומרת שהשם לוקח את הטובים ביותר אליו, אבל איך מסבירים לכולם שאתה היית הכי טוב מבין כל הטובים? כנראה שהוא היה צריך מישהו שיפקד עליהם…
אני והצוות בדרך מהעוטף ללוות אותך בדרכך האחרונה ואני חושב מה לכתוב עליך ולא מוצא מאיפה להתחיל, אולי לרוץ על ציר זמן יעזור לי…
נתקלתי בך לראשונה כשחקן כדורסל, לא אשכח את המשחק הזה, ילדים א' מחוזית, אתה שיחקת בשדמות מחולה ואני בקבוצה של חבר'ה מהגלבוע, היינו קבוצה ממש טובה, אבל בכל זאת קלעת עלינו משהו כמו 20 נקודות. ואז ממש שנאתי אותך, איך הילד המופנם הזה עם הכיפה הקטנה על הראש נותן לנו 20 בראש ועוד מחייך?
שש שנים אחרי, באוגוסט 17, התגייסתי לגבעתי. עשיתי גיבוש, והגעתי לפלחה"ן, לא הכרתי שם אף אחד, אני זוכר שישבת בפינה של האוהל בבא"ח, ניגשתי אליך ואמרתי לך – "אני מכיר אותך, שיחקת כדורסל בגלבוע פעם", אמרת לי היי נכון אתה זהבי לא? וכבר בהתחלה אתה היית האדם הראשון שנתן לי תחושה של קרבה לבית.
כעבור זמן קצר יצאנו מהשוק והצוות התחיל להיבנות, ואני ואתה הפכנו לצמד ברזל לשאר המסלול. אביתר רובין המפק"צ חייב אותנו ללמוד את השמות של כל האחים והמשפחה אחד של צמדו, ועד היום כששאלו אחרי שנודע על לכתך, איך קוראים לאבא של יהודה? ישר שלפתי דב, באותה מהירות כשבחנו אותנו והייתי בהלם שאתה זוכר את שמות כל המשפחה שלי והגילאים שלהם. אני זוכר איך המפקדים הכריחו אותי להיות אחראי על השיפצורים שלך, כי אני מת על וואסח, ואותך שום דבר מהדברים האלה לא היה מעניין, לא איזה וסט אתה שם, לא איך הנשק שלך משופצר, לא אם הסימון הטקסי שלך נראה טוב, אפילו תיארת את זה במילה שהרבת להגיד "צ'יקמוק". אבל היותך הצ'יקמוק הכי גדול שראיתי מבחוץ, מבפנים היית האריה הכי גדול, החבר הכי טוב, זה שאכפת לו הכי הרבה מכולם. תמיד התנדבת לשעות הכי גרועות של השמירה, לקחת אחריות על דברים שבכלל לא עשית, והיה לך כל כך חשוב להיות מצוין ולהפוך את כולנו למצוינים במה שאנחנו עושים, ולא מתוך גאווה, אלא מתוך אהבת ארץ טהורה ותחושת שליחות שהקרינה לכל הצוות. זמן עבר ולכולם כבר היה ידוע מי האריה של הצוות, אבל רגע אחד של שבריריות נצרב לי בזיכרון; כשהיינו בשבוע לו"ז במסלול, שידוע כאחד השבועות הקשוחים, היה שבוע לא טוב של הצוות והענישו אותנו ללכת מהמטווחים חזרה לבסיס וכולנו התפרקנו, ובמפתיע גם אתה… לא אשכח שישבנו שם על הבטונדה אני, אתה ופימה, ובכינו אחד על כתפו של השני ולא הסכמנו לזוז, אמרנו שלא מעניין אותנו ואף מדריך לוחמה מושתן לא ידרוך עלינו ככה ואנחנו הולכים ביחד לגדודים, אבל גם זה עבר. דרכינו הצבאית ביחד הסתיימה בסוף המסלול, וגם שם היה זיכרון מתוק ממך שמלווה אותי, כולם רקדו וחגגו ושרו שירים, ואתה ישבת בפינה עם אביך, בנחת, דיברתם, אני עצמי בן אדם די מוחצן ונהניתי במסיבה, אבל אני זוכר שקינאתי בזה נורא, רק אתה ודב מבינים שעשית את זה, אבל לך זה לא היה מספיק, וזמן קצר אחרי כבר יצאת לקורס מ"כים ומשם הדרך לקצונה ומ"פים הייתה סלולה בביטחה. כל חייל שאי פעם פגשנו אשר שירת תחתיך תמיד הילל אותך, ואמר שאתה סוג המפקד שנותן נחת וביטחון, בדיוק כמו שעשית בתוך הצוות שלנו, ידעת בעוז ובענווה להביא את היופי הזה איתך לכל מסגרת שאליה היית שייך.
בהמשך התראינו בעיקר בערבי צוות, בחתונות של הצוות ובאירועים כאלה ואחרים, תמיד הבאת איתך אור, עדכנת איך אתה מתקדם בצבא ואנחנו הקשבנו והתעניינו כל כך כאילו מעריצים אותך, בעצם לא כאילו, אנחנו מעריצים אותך. מפגש אחד מיוחד שעולה לי כל שניה לראש מאז שנודע לנו היה לפני כשנתיים, אני חייל משוחרר כבר תקופה ואתה בקורס מ"פ, אני כהרגלי בשישי בבוקר באותה תקופה חוזר ממסיבת טבע בבקעה, ופתאום אני רואה חייל מצ'וקמק עם דרגות וכיפה קטנה עומד בתחנת אוטובוס בצידה השני של הדרך, התקרבתי וזיהיתי אותך, ישר כמו מתוך סרט מהיר ועצבני דפקתי סיבוב באמצע הכביש וכמעט גרמתי לתאונה, אבל זה מה שהגוף שלי עשה מהתרגשות לראות אותך. ראית אותי ודפקת חיוך מתרגש שנצרב לי בראש, אותו חיוך מפורסם שמספרים שהיה מרוח לך על הפרצוף עד נשימתך האחרונה, אמרת לי בצניעות המאפיינת אותך שאקח אותך לתחנת הטרמפים של המושב שלך, אבל אני שרציתי למרוח איתך כמה שיותר זמן אמרתי "בוא יא גנוב אני אקח אותך הביתה", ונסענו לשדמות מחולה שבבקעה. בדרך שאלת אותי מה שלום כל אחד מבני המשפחה שלי כשאתה עדיין זוכר את כל השמות, ואני הובכתי שאני זוכר רק את השם של אבא שלך. כמובן שכשהגענו לא הייתי מסופק מהדרך איתך וירדתי לשתות קפה שחור של לוחמים איתך ועם אבא דב, החלפנו קצת חוויות מהזמן האחרון, אתה צחקת על עליי שאני סטלן משוחרר ואני צחקתי עליך שאתה כבר עוד שניה מ"פ ועדיין נראה כמו טירון ביומו הראשון בצבא, מרחנו את הזמן ביחד ושבת התקרבה ואני הבנתי את הרמז ויצאתי חזרה הביתה, בברכת "שמור על קשר" הקבועה.
מדלגם קדימה בזמן, לימינו אלה, כבר בשבת השחורה שמענו סיפורי גבורה על יהודה וסיירת גבעתי, שהרגו עשרות מחבלים ושחררו קיבוצים בעוטף, ללא פצוע אחד, הרי מי יכול להיפצע כשיהודה מוביל אותו? לא היינו מופתעים, כולם עכשיו נזכרים כמה דיברנו עליך וסיפרנו עליך לאחרים בפלוגת המילואים שלא מכירים אותך, היית כמו האח הגדול שכולנו גאים בו ומשתזפים בזוהר שמוקרן ממנו, כאילו הצלחתך היא הצלחתנו. כמה ימים אחרי התקשרת אליי עם פֵליץ שחבר אליך למלחמה, להסתלבט עליי ולשאול איפה מכניסים את הסוללות של המגמ"ק, הסטלבט הקבוע עליי בצוות, אני שבאותו היום איבדתי חבר יקר אחר מהמסיבה בנובה לא הבנתי ואתה ברגישות האופיינית נתת מילה טובה ווידאת שלא נעלבתי, אבל אמרתי לך שזה הדבר היחיד שהעלה לי חיוך באותו היום, דיברנו עוד שתי דקות וניתקנו אחרי שכמובן אמרנו אחד לשני "שמור על עצמך אה". עבר בערך שבוע ויצאנו הצוות להתאמן במתקן בנחל שורק, שם ראינו אותך בפעם האחרונה. עמדתי שם מתחת לסככה עם קרוז ועישנו סיגריה, פתאום אני מסתכל לשמאלי למשמע קול מוכר… יהודה!!! אני צועק, רץ אליך וקופץ עליך לחיבוק מסורבל כששנינו לבושים בווסטים, ואמרתי לך "שמע אתה עדיין צ'יקמוק אה?" כי כמובן שהיית נראה כמו טירון שוב, גם בתור מ"פ של הפלוגה שכולנו היינו לוחמים בה… פעם צ'יקמוק תמיד צ'יקמוק. התאספנו כל הצוות לבערך רבע שעה, החלפנו חוויות, וכמובן עשינו תמונה. תפסתי גם שניה איתך ועם פֵליץ בצד, אמרתי לכם שמעו זה לא סבבה שאנחנו מתראים רק בחתונות ובצבא, כשנסיים עם זה אני רוצה שנקבע להיפגש, ופֵליץ זרק בצחוק – "קודם שלא נמות במלחמה" וצחקנו, ואז השחלתי בשיא הביטחון – "לכם אני לא דואג". הרי איך אפשר לדאוג לאנשים שהתמודדו כבר פנים מול פנים מול 100 מחבלים בקיבוץ, ויצאו בלי שריטה? שבועיים אחרי אני והצוות חוזרים מפעילות שאנו אוהבים לכנות "ערכית", ואז רחבי מגיע ואומר – "יש לי חדשות… קצת לא טובות", ומשם נפלו פנינו של כולנו. ועכשיו אנחנו באוטו בדרך לבית העלמין בשדמות מחולה…
ידידיה מספר עליך שתמיד אמרת שהחלום שלך הוא להגיע להיות מ"פ בצבא ואז לסיים, אז הגשמת את החלום שלך, בצורה הכי הירואית, כגיבור ישראל, מוביל פלוגה ביחידה הכי קדמית בעזה, נתקל במחבלים ומחסל אותם אחד אחד, עד שאחד מהם הצליח כנגד כל הסיכויים לפגוע בך. ואני חושב לעצמי, אם זה הגיבורים שלנו אני לא רוצה אף גיבור, אבל לפחות ככה תיזכר לשארית חיינו של כולם. חיפשתי קצת תמונות שלנו וקצת חששתי שלא אמצא משהו, אבל באופן הזוי אני פשוט עומד שם לידך כמעט בכל אחת מהתמונות של הצוות, כי ככה זה, צמד ברזל זה צמד ברזל. אהוד מנור כתב – "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? כל חבריך הטובים נושאים דמותך עימם."
אני מבטיח לך שאני וכל הצוות נישא את דמותך עימנו לכל מקום, ולנצח בלב.
יהודה כבר איננו, ועכשיו הכל גרוע יותר, נוח על משכבך בשלום חבר יקר מפז, אני אוהב אותך
הי"ד, ת.נ.צ.ב.ה
צר לי עליך אחי היקר יהודה
שנה אחת של לימוד משותף במכינה בעלי, הספיקה לנו להפוך לחברים, תלמיד. גם תלמיד וגם חבר.
הכרתי אותך בגיל שמונה עשרה וכל כך בלטת בכישורי ההנהגה שלך.
קשוב, חושב לפני שמדבר, החלטי, לוקח אחריות, מתמסר.
מהמפגשים איתך כשעברת במהירות ובהצטיינות מתפקיד לתפקיד, תמיד יצאתי בהרגשה מרוממת. מין תחושה של גאווה שאלו המפקדים שלנו בצה"ל, מחנך ברמ"ח אבריו, במסגרת עם פקודות.
היום אני מבין איזו זכות הייתה לי כשביקשת ממני לבוא ל"קו" שתפסת בשומרון ולדבר עם הצוערים שלך בקורס קצינים. ראיתי איך שהם אוהבים ומעריכים אותך, היה ברור לכולם שהפיקוד שלך יונק מעולם של אמונה, של לימוד תורה, של קריאת ספרים, דאגת להמליץ לי על ספרים שקראת.
היית איש חינוך שמאמין ואוהב את חייליו, מאמין בצה"ל ומאמין ביכולת שלך לגשת לאירועים מורכבים בצורה כל כך רגישה ומעצימה.
גם כשאיבדת חיילים, שיתפת בקושי, ידעת לדבר ולהסביר את מה שאתה מרגיש בלי לעצור ולהסתבך עם זה, הכל אצלך היה כל כך פשוט, שמת לב לקושי, הרגשת את הלוחמים אבל דרשת מהם להמשיך קדימה במלוא העוצמה מתוך אמונה שהמשימות והאחריות ירוממו את רוח הלוחמים.
אני משוכנע שכל החיילים שעברו תחת פיקודך הרגישו כמה אתה אוהב אותם ורוצה בטובתם.
לכולנו זה כל כך טבעי שהלכת בראש הכוח, הובלת את הסיירת ואת החיילים שלך למלחמת מצווה כפי שהכרנו אותך תמיד, מוביל ביטחון, בחיוך ומבט אופטימי ומלא אמונה.
נשתדל ללכת בדרכך, לחנך כפי שאתה חינכת באמונה ובאהבה גדולה, אני מבטיח לך שיהיו עוד רבבות שילכו בעקבותיך, ילמדו עליך ועל גיבורי ישראל שפיקדו על חיילים והלכו בראש מורם בראש הכוח, מפקדים שהמשיכו את מסורת ישראל הקוראים "אחרי" בשדה הקרב ובשגרה.
מפקדים ההולכים בביטחון ובידיעה שעל ייחוד ה' הם נלחמים, על הטוב והמוסרי והיפה ללא פחד מתוך אמונה גדולה שהטוב חייב לנצח, לא רק כי אין ברירה, אלא כי יש השגחה ויש הבטחה שיבואו ימים בהם לא ישא גוי אבל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
עוד נהפוך את החרב לאת ואת החנית למזמרה.
אבל עד שהטוב ינצח סופית את הרע, אתם המפקדים והחיילים נדרשים לשמור על החרב, הרובה והטנק שלא יהפכו לכלי חרישה בטרם עת, כרגע עליהם לשמש למיגור הרע, להעצמת הטוב, עד שהרוע ישתכנע שאין לו סיכוי מול עוצמת הטוב.
"נרדוף אויבנו ונשיגם ולא נשוב עד כלותם".
יהודה יקר, נח בשלום על משכבך ונתראה בקץ הימין ועד אז אמור למלאך המשחית – די.
"גור אריה יהודה"
בבית – גור, בקרב- אריה יהודה.
כמו גור, התכרבלת לך במיטה של אמא ואבא, עם העיתון, או אחד ממאות ספרי המלחמות והביוגרפיות שמפוזרים בבית. ספרים מהם שאבת השראה וחזון. הספר הבא יהיה עליך. גור שלנו.
כמו אריה, במוצאי השבת, כבר מנהל ביד רמה את כל ענייני פלוגת סיירת גבעתי מרחוק, תוך כדי נעילת נעלי הספורט בדרך למשחק כדורסל או ריצה.
כמו גור היית. כמה צעיר ויפה. וילד של אמא.
כמו אריה היית. קודקוד חוד. חד וחלק, חכם, אסטרטג, ללא טיפת פוזות או מניירות, וללא טיפת פחד.
פחדנו ממך קצת יודיק. פחדנו להיות קיטשיים מידי לידך. דווקא בגלל רגישותך הגבוהה, הרבית לדחות אותה כשהיא חסרת פואנטה, כשהיא לא מובילה לנקודה של אמת, למעשה, לתכל'ס. טיפת קיטשיות מיותרת, תוביל במהירות הבזק לציניות עוקצנית מרתיעה.
ועם כל חזות הרצינות, המעשיות החדה והמקצועית עד אין קץ, כאשר כבר היה צורך ברגישות, ידעת להיות שם, בדיוק בזמן ובדיוק במידה הנכונה. כך כאשר עברנו טלטלות במשפחה, וכאשר גם אני באופן אישי אבדתי את אבי זכרו לברכה. הודעתך המתנצלת, המחבקת והתומכת עוד מהדהדת בנפשי.
ההשוואה התמידית בינך לבין סבא חיים בלתי נמנעת. התכליתיות המוחלטת באהבה ובמעשה. אהבה תכליתית ומעשיות תכליתית. היכולת לאהוב כל כך ולהיות נאהב בצורה כנה כל כך, יחד עם היכולת הפשוטה להבין מתי העת לעבור ממצב נוחות ושלווה במפגש משפחתי או בשבת בה התארחת איתנו, למשימה חדשה ופשוט לקום ולצאת מיד ביציאת השבת, כי הגיע הזמן ללכת.
"שב לקפה" ביקשתי במוצאי השבת לפני כמה שבתות כשזכינו לארח אותך. ואתה בשלך כי הגיע הזמן ללכת.
ואכן, גם הפעם, לא חיכית שנהיה מוכנים לפרידתך. פשוט קמת והלכת כי הגיע זמן ללכת. אין מה להתקשקש ולהימרח. את התכלית שלך עשית, ביצעת את המשימה, הלאה לדבר הבא.
איך משלבים אישיות כזו שאחראית על הכנת סלט הפירות לארוחה, על צליית הכבד לאחות היולדת ועל היותך טרמפולינה אנושית לאחיינים, יחד עם תכנון אסטרטגי של חייליך מרחוק, עם ניהול קרבות עזים בנחל עוז, עם חתירה לניצחון, עם הצלת רבים ממוות לחיים ועם פיקוד על פלוגה שמובילה את הלחימה העוצמתית של צה"ל ברצועה.
"גור אריה יהודה"
לכבוד סיום קורס הקצינים שלך, הוצאנו חולצה משפחתית: "בשבילכם קצין, בשבילנו קיצי".
"קיצי" כך אימך קראה לך. קיצי שלה. ואכן היית קיצי – גור. "קודקוד" נקראת בקשר בזמן הלחימה האימתנית ברצועה, ואכן קודקוד היית – אריה.
למרות היותך קיצי, המרחק ממך לקיטשיות שמיים וארץ. תסלח לי שעכשיו אני קצת פחות מפחד ממך, ואני מרשה לעצמי להגיד לך
אני אוהב אותך.
גיסי הצעיר יהודה, אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך ומתגעגע ממש.
ועם ישראל כולו אוהב אותך, עם ישראל צריך אותך ושכמותך.
היית שם בשביל עם ישראל. ובחודש האחרון יותר מהרגיל.
אל תפסיק עכשיו, קדוש עליון. על אף שאתה קרוב קרוב לקדוש ברוך הוא תמסור בבקשה בצעקה ולא בלחישה – עם ישראל חפץ בגאולה עכשיו.
ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו מהרה כי מחכים אנחנו לך.
עם ישראל רוצה ומאמין שגאולה יכולה לבוא עכשיו. ובטוב.
חזק את רוח עמנו הנפלא, המצא לנו עצה נכונה. תן בנו עוצמות ומעשיות קדושה. ותן לנו אוויר טאטע. תן לנו לנשום כבר.
גור שלנו, גור היית ונשארת. אריה של עם ישראל, אריה הפכת, ואריות גידלת.
תאסוף את האריות למעלה, הגיע הזמן לטרוף ולמלוך. תחיית המתים ממש מעבר לפינה.
סליחה על הקיטשיות אהוב שלי, ותודה על ההקשבה, אנחנו מחכים לכם שתקומו.
דַּיָן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַן הָאֱמֶּת, כִּי כׇל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶּת.
יודיק, יודיק, אח יקר ואהוב שלי.
עלה המוות בחלוננו.
מאיפה מתחילים בכלל? איך מתחילים לתמצת כמעט 26 שנה?
תמיד צחקו עלינו שמתאים לך למות מות גיבורים, מתאים לך להסתער ראשון, בגבורה, בנחישות, בעוז, וביקשנו ממך שלמרות שמתאים לך, שתשמור על עצמך ושזה לא יקרה באמת.
זכינו לקשר קרוב ומשמעותי. קשר של שיתוף, של דיונים, של צחוקים משותפים בלי סוף, של ידיעה שתמיד נהיה האחד בשביל השני.
לפני שבועיים פתאום התקשרת אלי וניתר לי הלב. כדרכך התכליתית העלית גם את יסכה באומרך שתיכן חופרות לי אז נעשה שיחה משולשת. זו הייתה שיחה רגילה של צחוקים, עדכונים וחיזוקים. מי האמין שזו תהיה השיחה האחרונה?
שבוע שעבר עמיחי פגש חיילים שלך מהסדיר, שסיפרו שהם שומעים אותך בקשר מנהל את הלחימה מעולה ואיזה תותח אתה. זו הייתה בשבילנו דרישת שלום כ"כ משמעותית.
היית לנו איש אדמה ויציבות שאפשר להישען עליו, אדם תכליתי וחדור מטרה, אדם ישר ולא מסתבך, ויחד עם הוואסח היה בך הרבה אינטליגנציה רגשית וקליטת סיטואציות.
כל מדף הספרים שלך מלא ספרי היסטוריה וקרבות יחד עם ספרי הגות ומחשבה משלל רבני המגזר הדתי. היית בעל ראש פתוח, עצמאי במחשבותייך, איש אמת.
בכל שבת הקפדת על לימוד קבוע בחברותא עם אבא והרב ניר, מתוך רצון לשייכות פנימית לקודש.
היית נאמן לעצמך, ועשית מה שאתה אוהב. בחל"ת האחרון כשהיית בין תפקידים שכולם אמרו לך שתלך לקרוע את העולם עבדת ברפת "בשביל הנשמה" כמו שאמרת, יחד עם לימוד תורה יום בשבוע בעלי ותחרויות שחמט בכל רחבי הארץ.
היה ברור שאתה בצבא מתוך שליחות, רוח גדולה של אידיאלים שהייתה נטועה בך עמוק בפנים, שספגת מהבית ולאחר מכן במוסדות החינוך שעברת בהם ובפרט בעלי, שם בנית קומה רוחנית ואידיאולוגית משמעותית. מהרגע שהתחלתי לעבוד בבני דוד נוצרה לנו קומה משותפת נוספת של שיח, ראייה כללית והערכה לדמויות.
יחד עם כל זאת, היית מלא חוש הומור חד, כיפיות ושובבות. יש לי אינספור זיכרונות על צחוקים משותפים שהיו רק לנו. היית דוד נערץ, לא מפסיק לעשות שטויות עם הילדים.
אנחנו מלאי גאווה במי שהיית בחייך ובמי שהיית במותך.
שהיית חלק מ"החזרת הכבוד הלאומי לעם ישראל" כמו שרשמת לנו בהודעה לפני שנכנסת לעזה.
מדמיינת את כל הסבים והסבתות שלנו, ניצולי השואה, עומדים ומצדיעים לך, ומקבלים אותך
באהבה, חייל יהודי, שגדל בארץ ישראל ונלחם על אדמתה. ויחד איתם אלפי דורות של יהודים שחלמו על הרגע שיהודים ישבו באדמתם ויגאלו את הארץ ויקימו בה מדינה מפוארת, מלאת חסד ואהבה.
יודיק שלנו, לא זכית להיכנס לחופה, למרות שהתאמצת על זה כ"כ. בין לבין העומס בצבא כל הזמן הכנסת פגישות מתוך רצון אמיתי להקים בית. יצא לנו מספר פעמים שישנת אצלנו אחרי פגישות, וגם שאלו היו פגישות כושלות, תמיד היית עם החיוך השובב שלך מספר ומחליק הלאה.
במקום ללוות אותך לחופה אנחנו מלווים אותך למנוחת עולמים. ודווקא מתוך זה, אני מבקשת שנשיר את ניגון ארבע בבות שלא זכינו לשיר לך, אבל לא רק מתוך כאב וצער אינסופיים על מה שלא נזכה, אלא מתוך גאווה על שאמנם לא זכית לדבקות בין איש לאישה, אך זכית לדבקות בינך לבין הקב"ה "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" ובתור שליח של כל עמ"י אתה זוכה לקרב את כל האומה לשמיא. וכמה אנחנו זקוקים לקרבה הזו.
באיזה הסתר פנים אנחנו נמצאים.
אבל ברור לי שאנחנו ננצח, הדרך ארוכה אבל מובטח לנו מה יהיה הסוף ומי יעלם מהעולם
ומי ישאר.
אנחנו בצירי לידה קשים קשים, אך מאמינים בני מאמינים אנחנו שמהרה אור גדול יתמלא
ובבניין ירושלים ננוחם.
יודיק שלי, אני אוהבת אותך מאוד.
זכינו.
יהודה,
אחי הצעיר, אחי הצעיר יהודה.
אחי הקטן, שגדלנו יחד, רבנו מכות, צחקנו, דיברנו במילים ובמבטי עיניים, היינו שותפים לכל כך הרבה חוויות חיים. פחות משלוש שנים מפרידות בינינו.
ואתה אח קטן שהוא גדול כל כך.
לא היה קל הוציא ממך פרטים על מה שאתה עושה. המעטת לספר על התפקיד שלך. כששאלנו שאלות חתכת אותנו והעברת נושא… לא היה לי מושג שאתה מוצלח שם בצבא, לא הבנתי מה זה אומר שאתה מפקד בסיירת גבעתי.
פעם הקפצת אותנו הביתה באיזה מוצ"ש שהרכב התקלקל לנו. לרגע לא פסקו אליך הטלפונים. פתאום קצת ירד לי האסימון על גודל האחריות שלך. כמה דברים אתה מנהל במקביל, כמה שגדלת.
הצניעות שלך הייתה אמיתית. לעשות את התפקיד שלך בפשטות. בלי לספר יותר מדי, בלי פוזה של מפקד קשוח ובלי סיפורי גבורה.
נלחמת להיות בסיירת. נלחמת להיות מפקד בסיירת. נלחמת להילחם. נלחמת למות על קידוש השם.
פעלת בעוז ובענווה.
כשחיכית להיכנס לעזה, התקשרתי אליך לשמוע מה נשמע ואתה בדרכך התכליתית צירפת את ורד לשיחה כי 'לשתינו יש את אותן שאלות אז בואו נעשה את זה כבר ביחד'.
אתה היית אחרי הקרב בנחל עוז ובהתארגנות לקראת הכניסה לעזה.
אני וורד ניסינו להבין ממך מה עבר עליך, לקראת מה אתה הולך ואתה כרגיל לא פירטת…
אמרת שאתם מתאמנים ומחכים כבר להיכנס. הבטחת שתילחמו ברוע בלי היסוסים, באומץ. שאלתי אותך בשיחה הזאת "יהודה, אתה מפחד?" ואתה העברת נושא ולא ענית…
יהודה. מה שרציתי להגיד לך שאני מפחדת. פחדתי עליך כ"כ שיקרה לך משהו. שתלך לנו.
אהבת לקרוא. הארון שלך בחדר עמוס בספרי מורשת קרב. את המורשת קרב האמיתית אתה כתבת לנו. להתמסר על עם ישראל. בפשטות. בלי לדבר על זה יותר מדי. לעשות מה שצריך. נפלת במלחמת קיום של עם ישראל. נלחמת כדי שנוכל לחזור לבית שלנו בעוטף. כדי שנוכל לחיות פה בביטחון. כדי שיהודים לא ירצחו ודמם לא ישפך כמים בארצם. מלחמת מצווה שאין מוצדקת ממנה. אני רוצה לחזק את החיילים שלך, את גיבורי החיל בעם ישראל שממשיכים להילחם ברגעים אלו ברוע השפל. כתבת לנו לפני הכניסה לעזה שאתה בטוח שאתם יוצאים לנצח את הרעים. אמת דיברת. יש פה רוע שצריך למחות מהעולם כדי שהאור של עם ישראל יוכל להתקיים, יוכל להמשיך לזרוח.
סבא וסבתא שלך, ניצולי שואה, שראו חורבן ושואה גדולה וזכו לראות את התקומה של עם
ישראל בארצו ולברך על קיום הצבא בו. כמה הם אהבו אותך!
סבא צבי, סבתא מרים, סבא חיים, סבתא סוניה מחכים לך בפתחו של גן עדן עומדים ומצדיעים לך.
מקבלים אותך אליהם באהבה ובגאווה גדולה.
כאן בעולם הזה אתה תחסר לנו כ"כ.
לא נריב יותר על הכורסה הכחולה ליד שולחן שבת.
לא נלך יותר לחדר של אבא ואמא, נשתרע על המיטה ונדבר.
לא נסתלבט אחד על השני בשפה המיוחדת שלנו.
לא אייעץ לך יותר על דייטים.
לא נתלחשש יותר יחד באירועים משפחתיים.
לא נזכה לפגוש את האישה שלך, שלא הספקת להכיר.
לא נרקוד איתך בחתונה שלך.
לא נכיר את ילדיך.
יהודה, מסרת את נפשך בשביל שנוכל לחיות בארצנו.
בכל ילד שישחק ויצחק באדמותיה יש גם חלק ממך. בילדות שלי יש חלק ממך.
אבא, תרחם עלינו, תביא לנו גאולה בלי עוד אבדות. גאולה ברכות. אנחנו לא יכולים יותר.
יהודה,
אנחנו מבטיחים לך לשמור על אבא ואמא, לעטוף אותם כמו שהיה לך חשוב. לא תצטרך לנזוף בנו יותר בקבוצת הוואטסאפ של האחים. אנחנו מבטיחים לנסות למלא את החלל שהשארת.
אוהבת אותך אח יקר שלי, כמו שאולי לא אמרתי לך אף פעם, בפשטות.
תמשיך לפעול למעלה,
לבקש עלינו רחמים בעוז, להביא גאולה, בענווה.
נוח בשלום על משכבך.
יהודה. יקירי, גיסי היקר. היית לי כאח. אח יקר ואהוב.
קשה לנו לעכל, קשה לנו להשלים.
קשה לתאר אותך רק במילים, היית הווית חיים שלמה שמכילה כל כך הרבה טוב, חסד וטהרה.
אפשר לתאר אותך באין ספור מילים: חייכן. חבר. אכפתי. בורח מהכבוד. דעתן.
אבל אם היה צריך לבחור במילה אחת אז היית גיבור.
היה בך מן 'עדינו העצני',
מצד אחד היה בך רכות, ענווה, דאגה אימהית לכל חייל וחייל, לאין ספור צרכים.
היה בך חום שהרעפת על האחיינים הקטנים שלך, בכל מפגש שיחקת איתם, היית איתם לגמרי כאילו שאתה בן גילם.
היתה בך יכולת העמקה במחשבות, ברעיונות ובירור אידיאלים, בלימוד
מצד השני היית – גיבור.
גבורת העז הלאומי, הופיע בך בעוצמה ענקית.
לא הופיעה בך הגבורה רק בקרבות האחרונים בהם השתתפת.
היום יום שלך היה מלא גבורה.
גבורה שבה לא חשבת על צרכי עצמך, אלא רק הצרכים הכללים של האומה והסובבים אותך.
לא ראית את הצרכים של עצמך כשחיילים שלך היו צריכים אותך, כשדאגת לאין ספור צרכים שונים שהגיעו לשולחן שלך,
ביקשת מהפקידות השונות בחטיבה לא לוותר לך, לא להוריד ממך צרכים של חיילים שלך.
לא ראית את עצמך, כשהיית צריך להגיע לבית אחרי תקופה ארוכה, אבל לפני כן להספיק עוד ביקור בית אצל חייל עם צורך כזה או אחר.
לא חשבת פעמיים לפני שהבנת שהדרום בסכנה.
בגבורה עילאית ובכישרון ייחודי אילתרת וגיבשת כח לוחמים להגנה על יישובי הדרום.
הגבורה הזו שלך היא זו שהצילה את נחל עוז והסביבה מאסון גדול הרבה יותר.
כשנפגשנו לפני כשבועיים, רציתי לשמוע ממך עוד קצת ממה שהיה בנחל עוז, ואתה בשלך, בצניעות ובשקט שלך, ממלמל כמה מילים ועובר לנושא הבא.
לא ראית את עצמך בקרב האחרון שלך, שבו רצית לוודא שיתר החיילים שלך מאורגנים, מסודרים ונמצאים במחסות בטוחים.
לא במקרה, עלייתך לגנזי מרומים היתה בערב שבת קודש 'וירא', בה קראנו על עקידת יצחק.
מסירות נפש שאין לה סוף, מול הכלליות הגדולה של עם ישראל.
המסירות נפש הזו, שהתחילה ביצחק אבינו, היא זו שפיעמה בך ודחפה אותך לקרבות השונים בהם השתתפת בשבועות האחרונים.
כמה טבעי שלכתך מן העולם מחוברת לאותה מסירות נפש ונובעת מתוך אותה מסירות.
הגבורה הזו, ושאר התכונות היקרות שלך לא הגיעו משום מקום.
הם הגיעו מהבית המיוחד שבו גדלת, בית מלא שאיפות של גדלות ואידאלים שהפכו להיות חלק מהחיים שלך.
הם הגיעו מהקהילה היקרה שיודעת להצמיח כאלו אנשים, והם הגיעו מהחיבור העמוק שלך לקודש, לבית המדרש בעלי, הכל, הכל הגיע אליך ממקורות של קודש.
לרגע לא עזבת את בית המדרש בגלל שלא רצית בו חלילה, אדרבא, באותם ימים ששוחחנו על כך ראיתי בך את הרצון להופיע את הקודש הגדול הזה בחיים שלך. היה בך רצון עז לחיות את המחשבות הגדולות האלו, החיבור העמוק לאומה הישראלית שהגיע אליך מבית המדרש – בחיים שלך,
בכל חופשה שלך, לא ויתרת על לימוד עם תלמידי חכמים,
בחופשות ארוכות יותר תמיד ביקרת בבית המדרש, וגם בהפסקה הזמנית האחרונה מהשירות לא ויתרת על יום לימוד שבועי בבית המדרש אליו היית מחובר.
בעוד כמה פרשות נקרא על ראובן שצועק: "הילד איננו ואני אנה אני בא"
עכשיו אנחנו אלו שצועקים: "יהודה איננו ואנו אנה אנו באים"?
אנחנו שואלים את עצמנו, משפחה, חברים ומכרים, לאן נלך? איך נצעד מכאן? איך נתקדם עכשיו?
המידות שלך, החיים מלאי האידיאלים, השאיפות הגדולות שלך… הם כל כך נצרכים בדור שלנו, במלחמה בתהום הרשע הנורא בו אנו נפגשים בימים אלו.
חיי היום יום שלך הם המשימה שלנו, הם השאיפה שאליה אנחנו נשאף כל ימינו.
התחברות מוחלטת לטוב שמופיע באומה ישראלית והטהורה.
תחסר לנו. מאוד.
לא נותר לי אלא להגיד לך בשמי, בשם המשפחה – תודה,
תודה גדולה על שסימנת לנו מטרות כאלו גדולות,
שנתת לנו דוגמא למהם חיי מסירות, מהם חיי קודש וטהרה.
לאילו מידות עוד יש לנו לשאוף.
היה שלום יקירי
ת.נ.צ.ב.ה
אחי האהוב,
מתגעגע ואוהב,
לא מאמין שאתה לא איתנו.
כל כך דאגתי לך כבר שנים, אבל בעיקר בשבועות האחרונים.
היית צדיק אמיתי בלי פוזות, כל כך עניו ופנימי. לא מתוך מסכנות אלא בגבורה, ביטחון עצמי והומור שנון. היית איש אשכולות, קצין מקצועי שתמיד חותר להתקדמות. מפקד עם לב אבהי ענק. שחקן שחמט. קראת ספרים מגוונים, והכל מתוך חיבור עמוק לרוח הגבורה, מתוך תורה שספגת במכינה בעלי, כולל ביקורים מידי פעם לאורך השירות. הקפדת לחיות חיים של קדושה: תמיד שקנית פלאפון חדש מיהרת לפנות אלי שאני אעזור לך להתקין סינון, להעביר אותו למכשיר החדש, והכל מתוך דוגריות כזאת פשוטה.
בשבת בצהרים, כשעוד לא ידעתי כלום, למדתי בבסיס מדברי הרב קוק ב"אורות המלחמה" על מיתת הצדיקים שמכפרת על הכלל, על הציפיה למשיח, להתקדמות האנושות לחזון של שלום ודבקות בה', שצומחת מתוך הכאב העצום של מלחמה שנכפתה עלינו.
לא ידעתי, יהודה אהוב ליבי, שאז כבר היית בעולם אחר, עולם שכולו טוב.
גיבור שלנו!
הרוג מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתך!
חיית חיים של כלל, יצאת לשדה הקרב מתוך שליחות של שמירה על עם ישראל, ובמותך ציוויתי לכולנו לחיות בדרכך: חיים של שליחות, חיים של טוב, של נתינה, של ויתור ואכפתיות רגישה.
נתנחם במכת מחץ לאוייבינו בלי מידתיות ממוסר מזוייף,
בחזרה לשטחי מולדת שננטשו ביד בנים תועים,
באהבת ישראל בלי קיטלוג וחלוקה למחנות ובחיבור עמוק למסורת העם שלנו,
כמו שהיה אצלך בצורה כל כך טבעית ופשוטה.
יהודה, אנחנו מאמינים ויודעים שהפרידה זמנית.
מחכים לתחיית המתים, להיפגש ולהתחבק במהרה.
תהה נשמתך צרורה בצרור החיים.
ביום שישי שעבר, דקות האחרונות טרם כניסת השבת בה החלה הפעולה הקרקעית, שלח יהודה הי"ד, הודעה בקבוצת הוואטצ אפ המשפחתית: משפחה יקרה, חיכיתי בכוונה עם ההודעה הזאת לשלב שכנראה תראו אותה רק במוצ"ש. מחמם את הלב העזרה והתמיכה שיש מכולכם. בטוח שאתם מתפללים להצלחתנו. בטוח שאנחנו יוצאים לנצח את הרעים ולהחזיר את הכבוד הלאומי שלנו וגם כמובן לחזור הבייתה בשלום. שיהיה לכולנו שבת שלום ובשורות טובות.
במילים אלו רואים באיזו תחושת שליחות ואמונה יצא יהודה לקרב, ויחד עם זאת אף ברגעים מלחיצים אלא לא איבד את רגישותו ודאג לשלוח לנו הודעה בצורה שלא תפגע בשקט הנפשי שלנו באותה שבת.
לא זכינו שיתגשמו סוף דבריו על חזרה הבייתה בשלום, אך כולנו מתפללים להתגשמות האידיאל עליו דיבר, ניצחון על הרעים והחזרת הכבוד הלאומי.
יהודה נולד כאן בשדמות מחולה לפני כמעט 26 שנה. הוא למד בישיבה התיכונית בחיספין ואחר כך שנה במכינה בעלי. מקומות אלו עיצבו מאוד את אישיותו על כל גווניה. לאחר מכן שירת בצה"ל בסדיר ובקבע שש וחצי שנים עד שהגיע לתפקיד אותו רצה כל כך מ"פ בסיירת גבעתי. מעטים יודעים שטרם יציאתו לקורס קצינים ירד לו הפרופיל לא אפשרו לו לצאת לקורס ואף המשך היותו קרבי היה מוטל בספק. הוא הגיע עד מח"ט גבעתי דאז בבקשת עזרה עד שאישרו לו לצאת לקורס. מהמעט שכבר הספקנו לשמוע הוא היה מפקד נערץ, אהוב ומסור בעיני חייליו ומפקדיו, מקצועי ואנושי מאוד, בין השאר היה בקשר רציף עם משפחות חללי פלוגתו.
בשמחת תורה האחרון הוא היה ממפקדי הסיירת ששחררו את נחל עוז, הצילו עשרות מתושביה מציפורני המחבלים תוך הריגת עשרות מהרשעים, ובכל זאת במקצועיות רבה ללא נפגעים מצידנו. לנו הוא לא סיפר דבר ורק אמר שהם "שומרים בנחל עוז", ורק הפרסום בתקשורת הבנו מה התרחש באמת.
לפני מספר חודשים יהודה היה שלושה חודשים בחל"ת בזמן מעבר תפקידים. דומני שעיסוקיו באותו זמן מבטאים מאוד את אישיותו. מחד הוא עבד קבוע ברפת בשדמות מחולה אותה הכיר עוד מעבודה כנער. בנוסף היה נוסע לתחרויות שחמט בו הצטיין ושיחק כדורסל, ואף בבישול לא טמן את ידו. מאידך גיסא גם הצד הרוחני לא נזנח. הוא היה נוסע קבוע בימי חמישי לעלי, שם המכינה בה למד ושנותר קשור אליה ולרבניה כל השנים, בימי ראשון בלילה לשיעור בגבעת סלעית של הרב קשתיאל (יבל"א), וללימוד קבוע בשבת עם הרב ניר צוברי יבל"א, לימוד אותו הקפיד לקיים במשך כל השנים בהם היה בצבא. בסופו של דבר הסכים לקצר את תקופת החל"ת לאור בקשת קודמו, אך אנו זכינו לתקופה אינטנסיבית ואיכותית איתו, מתנה מיוחדת טרם הסתלקותו מעולמנו זה בונוס על הזכייה בו לאורך כל השנים.
יהודה נקרא על שם סבי יהודה הופמן הי"ד, אביה של אמי ז"ל, שנרצח בשואה יחד עם שאר קרבנותיה רק בגלל היותם יהודים. יהודה בעלותו השמיימה יפגוש אותו, אך מה רב המרחק בין סבי הי"ד ושאר אחינו בית ישראל שגבורתם התבטאה בדרך אחרת אך לא היו יכולים לעשות מאומה לצוררים הארורים, לבין יהודה שלנו שנהרג כשנשק בידו תוך כדי מלחמת המצווה של עזרת ישראל מיד צר ושל גדיעת זרועות הרשע. שמו המלא הוא יהודה נתן על שמו של נתן יהודה ז"ל סבה של תהילה אשתי תבל"א אשר הציל ספר תורה בשואה ונשא אותו איתו לאורך כל נדודיו, גם במקום לשאת אוכל למשפחתו, וטען שבזכות ספר תורה זה ניצלו הוא, אשתו וכל שבעת ילדיהם. גבורה בדרך אחרת. (בספר תורה שנכתב לזכר ספר תורה זה, ולזכר סבא נתן יהודה ורעייתו ז"ל, המופקד בישיבת ההסדר בשדמות מחולה, קוראים אנו בתורה בימי השבעה של בנינו יהודה נתן הי"ד).
חיילים יקרים ובמיוחד לוחמי גבעתי. יהודה היה גאה להיות בגבעתי ולפקד עליכם. הוא היה גאה בכך שגבעתי הובילה את צה"ל בכניסה הקרקעית. ברור לנו שנפילתו הינה מכה קשה וכואבת לא רק לנו אלא גם לכם. אך הדברים שבזמנו, כשעם ישראל יצא, היה כהן משוח מלחמה אומר ללוחמים יפים לא פחות כעת:
"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם; אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְקוָק אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (דברים כ', ג').
גם ממנהיגינו נבקש לא להיכנע מכל מיני תכתיבים למיניהם ולהכות ברשע עד תום. רק כך נדע שלא היו אלו קרבנות שווא.
כמו כן תחנוני לעם ישראל להמשיך ולהתאחד, גם כעת וגם בשוך הקרבות, וזאת גם כשיש חילוקי דעות. הבה נהיה מאוחדים לא רק בבתי העלמין הצבאיים. בכך זכות קיומנו והצלחתנו כאומה.
המילים האחרונות ששמעתי מיהודה פנים אל פנים טרם יציאתו מהבית בשמחת תורה, היו "תתפללו עלינו". דומני שזו צוואה לכל אלה שלא לוחמים כעת בפועל להרבות בתפילה, לימוד תורה, ומעשים טובים מעל ומעבר, ולהרגיש שגם אנו לוחמים בצורה זאת.
יהודה היקר. אישית רוצה אני לבקש ממך סליחה אם לפעמים הערתי לך הערות שלא במקומן, לחצתי שלא כראוי, ובעיקר לא זכיתי לדעת עד כמה יהלום יקר יש תחת ידיי.
לא זכינו ללוות את יהודה לחופה. אך כבר אמרו חז"ל "המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". וודאי כל אותם עולמות שהצילו הוא וחבריו בנחל עוז, והמשיכו להציל בהמשך הלחימה. יודעים אנו שאנחנו מלווים אותו למקום אליו אמרו חז"ל "הרוגי מלכות אין יכולה לעמוד במחיצתן", יודעים אנחנו שיוצאים לקראתו הסבים והסבתות אותם אהב, יודעים אנחנו שהוא מצטרף לשרשרת גיבורי האומה לאורך כל הדורות ובין השאר הוא פוגש את בן דודי האהוב דני ברנר הי"ד שנהרג במלחמת שלום הגליל הראשונה. ביודענו שהוא נהרג על קידוש השם כגיבור בצבא ההגנה לישראל, בדרך שבטוחנו שכך היה רוצה לסיים את חייו, נחמתנו.
ילדים יקרים ואהובים, נכדים ונכדות יקרים –
קיבלנו מכה קשה. אנחנו כואבים ובוכים. אנחנו יודעים שה' איתנו ובעזרת ה' ביחד כולנו נמשיך להיות
משפחה מלוכדת, חזקה ושמחה.
אמא ואני פה בשבילכם. נמשיך להוביל ולתמוך בכם ככל שנוכל ועוד ירבו השמחות בביתנו ובכל עם
ישראל.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים!
יובל ורוני,
ספר זה עוסק באחת הבעיות המרכזיות בעולם הפוסט מודרני שאנו חיים בו. המהפכה הדיגיטלית הביאה המון יתרונות אך גם לא מעט חסרונות שחובה עלינו להכיר. אחד החסרונות הבולטים זה אובדן היכולת להקשיב ולהתרכז בזמן שהסמארטפון נמצא בידינו.
לרגל האירוסין שלכם, אני מאחל שתצליחו להיות קשובים אחד לשני ותתמודדו בהצלחה עם אתגרי התקופה. אתם נכנסים לשלבים של בניית הבית מתוך קדושה גדולה ואתגר משמעותי של שירות צבאי "אינטנסיבי". בעז"ה תצליחו לאזן דברים אלו בצורה טובה, ותצליחו לשלב בין השירות הצבאי לחיי הזוגיות.
יובל – הזדמנות טובה להוקיר לך תודה על חברות אמיתית במשך תקופה ארוכה. מאחל לנו שנצליח לשמר זאת למרות הקשיים והאתגרים עם חלוף השנים.
בהערכה, יהודה
מעין היקרה,
בשעה טובה ומוצלחת סיימת את תקופת הבית ספר בהצלחה גדולה, גם מבחינת הבגרויות וגם חברתית. נהנתי מאד להסתכל מהצד על תהליך ההתבגרות וההתפתחות שעשית בתקופתך בכפר פינס. את יוצאת עכשיו לחיים האמיתיים, ופתאום הדרך שאת רוצה ללכת בה כבר לא כל כך ברורה כמו בשנים קודמות. בספר הזה מסופר על דמות מיוחדת שסללה לעצמה נתיב מיוחד ומשמעותי למרות שהוא לא מקובל. אני אפילו לא רמזתי לך שתצטרכי להיות נווטת קרב, אבל אני כן מאחל לך שתדעי לבחור את מסלול חייך באומץ ובגבורה מתוך מבט אמיתי של "מה חובת האדם בעולמו" ומכך תתרמי לעם ישראל בהתאם לתכונותייך וכישורייך.
בהערכה יהודה
יעקב היקר
זכינו לחיות בדור של מדינה לעם היהודי. אני חושב שהצבא הוא מרכיב החשוב ביותר בדורנו לחיבור בעם ישראל, לארץ ומדינתנו האהובה. בשנה שזכיתי ללמוד ביחד איתך הרגשתי בצורה חזקה ששנינו הצלחנו לעלות מדרגה נוספת ולהבין את מרכזיות התורה ב״סיפור הציונות״. בנוסף התרשמתי ממך שהצלחת להפנים וליישם מה הכוונה בדרישה הקשה של לחיות חיי תורה. מניסיוני הקצר בצבא אני יכול להעיד שבהחלט האתגרים לא פשוטים, ובאמת יש התמודדויות יום יומיות בשמירה על ההלכה והערכים אותם הבאנו מבית.
בפרשת השבוע יעקב אבינו נפטר חז״ל לימדו אותנו שהמאפיין הבולט באישיותו זה מידת האמת, תכונה זו היא דבר חזק גם אצלך ואני מאוד מעריך את זה ובטוח שזה יעזור לך בצבא.
בנוסף אנו לומדים מיעקב את חשיבות לימוד התורה ״איש תם יושב אהלים״ אך גם את חשיבות היציאה מהבית מדרש לאפילו למלחמה אם יש צורך בכך.
אני מרגיש שהחלטת להתגייס בנקודה מאוד מדויקת ונכונה עבורך ביחס בין לימוד תורה לבין הצבא ואני בטוח שזה יעזור לך מאוד להתמודד עם האתגרים.
הרצי״ה מסביר שיעקב הוא המייסד של עם ישראל מכיוון שהוא הראשון להוליד הרבה ילדים שהפכו לשבטים, ולכן אפשר להבין את הפסוק במסכת תענית ״יעקב אבינו לא מת״, כי כל עוד אנחנו ממשיכים את דרכו אז הוא כמשל לאדם חי. יהי רצון שתצליח ללכת בדרכו של יעקב ולממש את הפוטנציאל של שמך, שיהיה שירותך מעניין, משמעותי ונעים עד כמה שניתן
״לך בכוחך זה והושעת את ישראל״.
בהערכה
יהודה
מתניה היקר
זכינו לחיות בדור של מדינה לעם היהודי, הצבא הוא אולי המרכיב המשמעותי ביותר בחיבור שלנו לעם, לארץ, ולמדינתנו האהובה. בחרת להיות חלק מחבורה מופלאה ולצערי קצת נדירה בדורנו של אנשים שרוצים לתרום מעבר למצופה ויוצאים לקורס קצינים, וכבר על זה אתה ראוי להערכה גדולה ממני.
ועכשיו בנימה אישית.. אחי האהוב! היה לי זכות עצומה להיות איתך במשך 8 חודשים בקורס קצינים, מעבר לריבוי החוויות למדתי ממך המון דברים שיעזרו לי להתפתח כבן אדם וכמפקד. יש מחלוקת ידועה בגמרא מה קודם למה- האמת או השלום? בית הילל אומרים השלום ובית שמאי אומרים האמת. יצאה בת קול והכריעה:״ אלו ואלו דברי אלוקים חיים״. אני חושב שסוגיה זו באמת מבטאת מאוד יפה את הקשר שלנו. אני מאוד נוטה למקום של השלום, אתה איש של אמת באופן מובהק שאומר את כל מה שיש לו בלב בלי לפחד ממה יגידו או יחשבו עליך.
ובזכות כך שאנו שונים בתכונה זו ע״י כלכך נהנה לדבר ולהיות מאותגר מדעותיך. דבר נוסף שמאפיין אותך זה הבגרות האישית שלך, לא סתם צוחקים אתה צריך להיות מ״פ כבר עכשיו, יש לך יכולות גבוהות להחליט מה הדברים החשובים ולא להתעסק בהרבה דברים שקצינים חדשים נלחצים מהם לשווא, כמו שאתה אוהב לומר ״הכל טוב״.ֶ
אני מרגיש שלא במקרה יצא ששלושתנו המשכנו לגפן ביחד. מקווה שנצליח לשמר את הקשר המיוחד שנוצר להמשך החיים. מבחינתי יצאתי מבה״ד 1 עם ידע מקצועי, ערכי, מנהיגותי ושני חברים לחיים.
אתה נכנס עכשיו לתפקיד מורכב, הרצון שלך להיות יצירתי וחריג הוא תכונת אופי מעוררת התפעלות אך לתפקיד שאתה נכנס אליו צריך להיזהר לא להגזים בזה.
אני בטוח אם תשמור על תכונת האמת וההבחנה הברורה בין עיקר לטפל אתה תהיה מ״מ מעולה שחייליך לא ישכחו, והמחלקה שלך תהיה מוכנה למלחמה. אני תמיד בעז״ה אשמח לעזור בכל התלבטות / ———————.
בטוח ש״החוט המשלוש במהרה לא ינתק״.
לך בכוחך זה והושעת את ישראל, אוהב מכבד ומעריך יהודה.
ישי ומעיין
מזל טוב לרגל סיום קורס טיס.
התרשמתי מאוד לשמוע מהצד על התהליך הארוך והמורכב של הקורס, במיוחד לזוג דתי ונשוי.
ספר זה מאיר את עינינו ומחזק את ההבנה על הזכות הגדולה שיש לנו לחוות בדור הזה בעם ישראל ובתוך ארץ ישראל.
בעיני, רק בזכות אנשים כמוכם שמוכנים להקריב כל כך הרבה למען המדינה למרות כל האתגרים, אנו מצליחים לבסס ולחזק כת בטחון המדינה ולאט לאט גם את הזהות היהודית שלה, כל זה כחלק מתהליך ״אתחלתא דגאולא״ שמתרחש בימים אלו.
מאחל לכם הרבה הצלחה בהמשך השירות הצבאי, מאמין בכם.
בהערכה, יהודה.
אוריאל היקר,
ברכות על סיום קורס קצינים, ״מעכשיו האחריות בידיים שלך״ זה לא סתם סיסמא, זה מציאות יומיומית קשה ומאתגרת. מנסיוני הקצר רוב הזמן קשה להיות ״באורות״ והאתגרים בנוסף לשגרה גורמים לנו לשכוח את חשיבות העשייה שלנו.
יש לנו הזכות לחיות בדור של גאולה, אנו מגשימים את חלומם של יהודים במשך 2000 שנות גלות והשילוב ___ והמוצלח שלך בתור איש תורה ועבודה של צדיק וקצין הוא מעורר הערכה.
אני גאה בך מאוד על הבחירה הלא ברורה והמורכבת של לצאת לקצונה בגיל יחסית מבוגר.
ועוד יותר גאה שהצלחת לעבור את הקורס בלי לעשות פרובוקציות מוגזמות…
״לך בכוחך זה והושע את ישראל״
בהערכה, יהודה
ישי היקר,
זכינו לחיות בדור של מדינה לעם היהודי.
בעיני הצבא הוא המרכיב החשוב ביותר בדורנו לחיבור לעם, לארץ ולמדינתנו האהובה.
ב״ה זכינו להיות חברים בתקופה בחיספין ואחר כך בעלי, וממש מדהים לראות את התהליך שעברת מכיתה י׳ עד הגיוס לצבא. הרגשתי וראיתי שהתקופה בישיבה בעלי הייתה מאוד משמעותית עבורך ובנתה בך קומות רוחניות והבנה אמיתית מהי ״חובת האדם בעולמו״, התהליך הזה שלא היה קל ורצוף עליות וירידות (גם בשבילי) הוא ההוכחה לכך שמדובר בקניין אמת ולא משהו זמני. אתה נכנס עכשיו לתקופה ארוכה ושונה מאוד מבית המדרש אך אני בטוח שתצליח להביא את האור והמידות המיוחדות שלך לידי ביטוי גם בצבא.
מניסיוני הקצר אני מבטיח לך שהכרחי להקפיד ___ על מחויבות, רגישות ואכפתיות לזולת.
מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ הקבה יותר קשה מאשר הקפדה על תפילות והלכות. עד עכשיו הקושי והדילמות שלי בצבא היו בעיקר בסוגיות אלו ופחות ״בדיני שמיים״ הבאתי לך את הספר הזה כי הוא נוגע במידות האלה בצורה מעולה, בנוסף אני למדתי ממנו הרבה על מידת הגבורה והתמודדות עם משברים וקשיים.
אחי היקר, נכנסת עכשיו לעולם הצבאי המדהים, זה זכות ענקית ואתגר משמעותי שאני בטוח שתצליח לעמוד בו ״בעוז ובענווה״.
״לך בכוחך זה והושעת את ישראל״.
יהודה
סיום קורס קצינים בצבא ההגנה לישראל זו זכות ענקי שאולי לנו נראית קצת טבעית, אך אם מסתכלים בפרספקטיבה היסטורית זה דבר ממש לא מובן מאליו שאבותינו חלמו עליו 2000 שנה ולכן הרגשתי צורך להביא לך מתנה צנועה לכבוד הנקודת זמן הזו.
הספר הזה מספר איך צה״ל הפך להיות כזה תותח ויש בו הרבה סיפורים ותיאורים טכניים של התהליך הזה.
אם אתה שואל אותי אחת הסיבות המרכזיות להצלחה זו היא שיש לנו אנשים כמוך שמשרתים בצה״ל הרבה מעבר למינימום וסוחבים את האלונקה (גם אם לא במובן הפיזי) יותר מאשר שאר העם. זה אחלה הזדמנות להגיד לך שאתה חבר מעולה ובנאדם תותח למרות שהתרחקנו פיזית בשנה האחרונה אני עדיין מערך ומתגעגע אלייך. אני יעצור פה לפני שזה יהפוך להיות ממש ״קיטשי״ וזה פחות הסגנון שלך.
עשה חיל אח יקר. יהודה
אזכרת השנתיים ליהודה – י"ט חשוון התשפ"ו
ים, גלים נשברים, עוד גל ועוד גל ולא מוותרים, וממשיכים להישבר ולגדול ולהתנפץ ולסחוף.
חיים שמלאים ברגעים גדולים יותר או פחות, בנפילות, באתגרים, במלחמות ובתקומות.
יהודה- בשנתיים האחרונות שומעת עליך עוד ועוד סיפורים. סיפורים של גבורה, של תעצומות נפש, של מנהיגות ושל מסירות, שומעת ונזכרת ביהודה שאני הכרתי, באחי הגדול, המציק אך גם המגן.
הרחוק אך גם הקרוב, האח שהכי צמוד אליי מבין כל האחים, זה שאיתו גדלתי, שאיתו ישנתי באותו החדר ובאותה מיטה נפתחת. שהיינו רבים על המחשב ומי יפנה את המדיח, שהיה מוכן לשחק איתי בקטאן רק אם אתלה כביסה במקומו ואתן לו עוד זמן במחשב.
יהודה שהיה מטגן את השניצלים בשישי וכשהייתי רוצה לטעום היה אומר לי שבגללי לא יהיה מספיק אוכל לשבת.
יהודה שבאמצע ההשבעה שעשה לנו יחד עם שאר השמיניסטים לכניסה לנוער גילה שלקחתי לו את התיק גב מהבית בלי רשות והוריד אותי ליד כולם לעוד 20 שכיבות סמיכה.
יהודה שממנו הייתי בורחת כשהיה מרביץ לי אבל גם ממנו הייתי מבקשת עזרה כשהיו מציקים לי.
יהודה שלימד אותי איך לספר אותו ואני הייתי כל כך מחכה לרגעי הקרבה הקטנים האלו שלנו. היום כשאני מספרת את אוראל בעלי אני לפעמים נזכרת ברגעים האלו וכל כך מתגעגעת.
יהודה שבשנים האחרונות, איפשהו בשלב הדייטים שעברנו ביחד, משהו חדש פתאום חיבר ביננו.
אם זה בהתייעצויות שלך מה ללבוש ומה מתאים עם המכנס או סתם שאלות ושיתופים קטנים וגם כמה נסיעות משותפות לדייטים.
כשאני התארסתי ואתה נפרדת, לרגע לא נתת לי להרגיש חוסר נעימות או חוסר פרגון, שמחת בשבילי הכי בעולם ואפילו זכיתי שתברך בחתונה שלי מתחת לחופה עם החוש המוזיקלי המפורסם שלך..
אחרי נפילתך גיליתי יהודה נוסף, יהודה שכמעט ולא הכרתי. שומעת עוד ועוד סיפורים על מפקד נערץ וחבר אמת, על אדם של גובה העיניים, של חיבורים ושל חיוך.
רואה בכמה לבבות נגעת ועל כמה אנשים השפעת ואיך חלקים ממך ממשיכים ונוכחים בחיים של כל כך הרבה נפשות ונשמות.
כבר יותר משנה שזוכה לעבור בכל רחבי הארץ עם סדנאות לזכרך, ליצור יחד בעץ ולספר שוב ושוב על מי שאתה, מי שהיית.
רואה איך הדמות שלך נכנסת ללבבות ואיך החיוך הזה שלך והעיניים הירוקות חודרים עמוק עמוק גם אל מי שלא זכה להכיר אותך.
לפני כמה חודשים הייתי יחד עם אמא בקפה רותם, בדרך חזור אמא הציעה חצי בצחוק חצי ברצינות שנקפוץ אליך, לשתינו זאת הייתה הפעם ראשונה שלא בהלוויה או באזכרה רשמית,
היה חם, כל כך חם כמו שרק בית קברות בבקעת הירדן יכול להיות באמצע הקיץ והיה כל כך עצוב לראות את הקבר שלך עומד לו שם לבד, בצד, משקיף על כולם.
בכיתי והתפללתי לאיזה מסר ממך, לתחושה ולידיעה שאתה נמצא שם למעלה ושלא נעלמת לגמרי מהחיים שלנו, שאתה עדיין מוסיף ומתקיים ברובד כלשהו בעולם.
יום למחרת אוראל ואני קיבלנו הודעה מאדם שרצה לעזור לנו באיזה עניין.
איך קוראים לך שאלנו?
ואותו אדם ענה- יהודה עוז.
בדכ פחות עושה עליי רושם סיפורי ניסים מעין אלה אבל באותו רגע לא יכולתי שלא להרגיש חיבוק קטן מלמעלה ודרישת שלום מיהודה, האח שהכרתי ולא הכרתי מספיק.
מעיין
בס"ד אזכרה ליהודה יח' חשוון התשפ"ו
שבוע לפני שנהרג, יהודה כתב לנו בקבוצת הוואצאפ המשפחתית לקראת כניסתם לרצועת עזה:
"בטוח שאנחנו יוצאים לנצח את הרעים ולהחזיר את הכבוד הלאומי שלנו וגם כמובן לחזור הביתה בשלום".
יהודה כתב 3 מטרות:
ורק לבסוף-
ליהודה היו חיים מלאים גם מחוץ לצבא-
תחביבים כמו משחק כדורסל וכמובן משחקי שחמט כולל השתתפות בתחרויות ברמה גבוהה וזכייה בפרסים.
חיבור עמוק לבקעת הירדן ולעבודה ברפת של שדמות מחולה.
ולימוד תורה קבוע בשבתות ביישוב ובשיעורים במכינה בעלי ובמקומות נוספים.
יהודה ידע היטב לאיזו סכנה הוא נכנס וגם הדריך בהתאם את חייליו, יהודה בחר בחירה מודעת לסכן את חייו הפרטיים העשירים והעמוקים, בשביל משהו גדול יותר, נצחון הרישעה והכבוד הלאומי.
לא במקרה דווקא בערב יום האזכרה של יהודה הובא לשטח ישראל הדר גולדין שיהודה היה מאוד מחובר לדמותו וחינך לאורו, שניהם למדו במכינה בעלי ונהרגו כקצינים בסיירת גבעתי, אחרי 11 שנים בהם עם ישראל לא שכח את הדר, הוא זכה לקבורת ישראל.
העם שלנו מיוחד באכפתיות עמוקה מכל פרט ופרט מחלקי האומה, יהודה מאוד התאפיין באכפתיות לכל אחד, כל חייל שלו הרגיש עטוף, חש שיהודה לא רואה בו רק חייל שצריך למלא תפקיד אלא רואה אותו כאדם ודואג לכל צרכיו הפיזיולוגים והנפשיים.
אנחנו כמשפחה,
חווים בעיקר את החוסר הפרטי שלנו, את הגעגוע העמוק לקשר של אח ובן משפחה.
יהודה במסירות הנפש שלו למען כלל עם ישראל, המוכנות שלו לסכן את חייו שוב ושוב למען הכלל, מזכירים לנו את המשמעות העמוקה של החיים ונותנים פשר לכאב ונחמה אמיתית לצד הקושי הקיים.
אסיים בתפילה שרוח הגיבורים הרבים הי"ד תלווה את כולנו ותתן לנו את הכח להכריע את אויבינו, לחיות חיים בהם הערך של כלל האומה נמצא בעדיפות עליונה ולהתאחד דווקא מתוך השונות והמחלוקות המבורכות, כמו רוח האחדות ואהבת ישראל שיהודה תמיד הפיץ לכל מקום, בחייו וגם אחרי מותו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
שלומי
יהודה, הקלישאה תמיד אומרת שהשם לוקח את הטובים ביותר אליו, אבל איך מסבירים לכולם שאתה היית הכי טוב מבין כל הטובים? כנראה שהוא היה צריך מישהו שיפקד עליהם…
אני והצוות בדרך מהעוטף ללוות אותך בדרכך האחרונה ואני חושב מה לכתוב עליך ולא מוצא מאיפה להתחיל, אולי לרוץ על ציר זמן יעזור לי…
נתקלתי בך לראשונה כשחקן כדורסל, לא אשכח את המשחק הזה, ילדים א' מחוזית, אתה שיחקת בשדמות מחולה ואני בקבוצה של חבר'ה מהגלבוע, היינו קבוצה ממש טובה, אבל בכל זאת קלעת עלינו משהו כמו 20 נקודות. ואז ממש שנאתי אותך, איך הילד המופנם הזה עם הכיפה הקטנה על הראש נותן לנו 20 בראש ועוד מחייך?
שש שנים אחרי, באוגוסט 17, התגייסתי לגבעתי. עשיתי גיבוש, והגעתי לפלחה"ן, לא הכרתי שם אף אחד, אני זוכר שישבת בפינה של האוהל בבא"ח, ניגשתי אליך ואמרתי לך – "אני מכיר אותך, שיחקת כדורסל בגלבוע פעם", אמרת לי היי נכון אתה זהבי לא? וכבר בהתחלה אתה היית האדם הראשון שנתן לי תחושה של קרבה לבית.
כעבור זמן קצר יצאנו מהשוק והצוות התחיל להיבנות, ואני ואתה הפכנו לצמד ברזל לשאר המסלול. אביתר רובין המפק"צ חייב אותנו ללמוד את השמות של כל האחים והמשפחה אחד של צמדו, ועד היום כששאלו אחרי שנודע על לכתך, איך קוראים לאבא של יהודה? ישר שלפתי דב, באותה מהירות כשבחנו אותנו והייתי בהלם שאתה זוכר את שמות כל המשפחה שלי והגילאים שלהם. אני זוכר איך המפקדים הכריחו אותי להיות אחראי על השיפצורים שלך, כי אני מת על וואסח, ואותך שום דבר מהדברים האלה לא היה מעניין, לא איזה וסט אתה שם, לא איך הנשק שלך משופצר, לא אם הסימון הטקסי שלך נראה טוב, אפילו תיארת את זה במילה שהרבת להגיד "צ'יקמוק". אבל היותך הצ'יקמוק הכי גדול שראיתי מבחוץ, מבפנים היית האריה הכי גדול, החבר הכי טוב, זה שאכפת לו הכי הרבה מכולם. תמיד התנדבת לשעות הכי גרועות של השמירה, לקחת אחריות על דברים שבכלל לא עשית, והיה לך כל כך חשוב להיות מצוין ולהפוך את כולנו למצוינים במה שאנחנו עושים, ולא מתוך גאווה, אלא מתוך אהבת ארץ טהורה ותחושת שליחות שהקרינה לכל הצוות. זמן עבר ולכולם כבר היה ידוע מי האריה של הצוות, אבל רגע אחד של שבריריות נצרב לי בזיכרון; כשהיינו בשבוע לו"ז במסלול, שידוע כאחד השבועות הקשוחים, היה שבוע לא טוב של הצוות והענישו אותנו ללכת מהמטווחים חזרה לבסיס וכולנו התפרקנו, ובמפתיע גם אתה… לא אשכח שישבנו שם על הבטונדה אני, אתה ופימה, ובכינו אחד על כתפו של השני ולא הסכמנו לזוז, אמרנו שלא מעניין אותנו ואף מדריך לוחמה מושתן לא ידרוך עלינו ככה ואנחנו הולכים ביחד לגדודים, אבל גם זה עבר. דרכינו הצבאית ביחד הסתיימה בסוף המסלול, וגם שם היה זיכרון מתוק ממך שמלווה אותי, כולם רקדו וחגגו ושרו שירים, ואתה ישבת בפינה עם אביך, בנחת, דיברתם, אני עצמי בן אדם די מוחצן ונהניתי במסיבה, אבל אני זוכר שקינאתי בזה נורא, רק אתה ודב מבינים שעשית את זה, אבל לך זה לא היה מספיק, וזמן קצר אחרי כבר יצאת לקורס מ"כים ומשם הדרך לקצונה ומ"פים הייתה סלולה בביטחה. כל חייל שאי פעם פגשנו אשר שירת תחתיך תמיד הילל אותך, ואמר שאתה סוג המפקד שנותן נחת וביטחון, בדיוק כמו שעשית בתוך הצוות שלנו, ידעת בעוז ובענווה להביא את היופי הזה איתך לכל מסגרת שאליה היית שייך.
בהמשך התראינו בעיקר בערבי צוות, בחתונות של הצוות ובאירועים כאלה ואחרים, תמיד הבאת איתך אור, עדכנת איך אתה מתקדם בצבא ואנחנו הקשבנו והתעניינו כל כך כאילו מעריצים אותך, בעצם לא כאילו, אנחנו מעריצים אותך. מפגש אחד מיוחד שעולה לי כל שניה לראש מאז שנודע לנו היה לפני כשנתיים, אני חייל משוחרר כבר תקופה ואתה בקורס מ"פ, אני כהרגלי בשישי בבוקר באותה תקופה חוזר ממסיבת טבע בבקעה, ופתאום אני רואה חייל מצ'וקמק עם דרגות וכיפה קטנה עומד בתחנת אוטובוס בצידה השני של הדרך, התקרבתי וזיהיתי אותך, ישר כמו מתוך סרט מהיר ועצבני דפקתי סיבוב באמצע הכביש וכמעט גרמתי לתאונה, אבל זה מה שהגוף שלי עשה מהתרגשות לראות אותך. ראית אותי ודפקת חיוך מתרגש שנצרב לי בראש, אותו חיוך מפורסם שמספרים שהיה מרוח לך על הפרצוף עד נשימתך האחרונה, אמרת לי בצניעות המאפיינת אותך שאקח אותך לתחנת הטרמפים של המושב שלך, אבל אני שרציתי למרוח איתך כמה שיותר זמן אמרתי "בוא יא גנוב אני אקח אותך הביתה", ונסענו לשדמות מחולה שבבקעה. בדרך שאלת אותי מה שלום כל אחד מבני המשפחה שלי כשאתה עדיין זוכר את כל השמות, ואני הובכתי שאני זוכר רק את השם של אבא שלך. כמובן שכשהגענו לא הייתי מסופק מהדרך איתך וירדתי לשתות קפה שחור של לוחמים איתך ועם אבא דב, החלפנו קצת חוויות מהזמן האחרון, אתה צחקת על עליי שאני סטלן משוחרר ואני צחקתי עליך שאתה כבר עוד שניה מ"פ ועדיין נראה כמו טירון ביומו הראשון בצבא, מרחנו את הזמן ביחד ושבת התקרבה ואני הבנתי את הרמז ויצאתי חזרה הביתה, בברכת "שמור על קשר" הקבועה.
מדלגם קדימה בזמן, לימינו אלה, כבר בשבת השחורה שמענו סיפורי גבורה על יהודה וסיירת גבעתי, שהרגו עשרות מחבלים ושחררו קיבוצים בעוטף, ללא פצוע אחד, הרי מי יכול להיפצע כשיהודה מוביל אותו? לא היינו מופתעים, כולם עכשיו נזכרים כמה דיברנו עליך וסיפרנו עליך לאחרים בפלוגת המילואים שלא מכירים אותך, היית כמו האח הגדול שכולנו גאים בו ומשתזפים בזוהר שמוקרן ממנו, כאילו הצלחתך היא הצלחתנו. כמה ימים אחרי התקשרת אליי עם פֵליץ שחבר אליך למלחמה, להסתלבט עליי ולשאול איפה מכניסים את הסוללות של המגמ"ק, הסטלבט הקבוע עליי בצוות, אני שבאותו היום איבדתי חבר יקר אחר מהמסיבה בנובה לא הבנתי ואתה ברגישות האופיינית נתת מילה טובה ווידאת שלא נעלבתי, אבל אמרתי לך שזה הדבר היחיד שהעלה לי חיוך באותו היום, דיברנו עוד שתי דקות וניתקנו אחרי שכמובן אמרנו אחד לשני "שמור על עצמך אה". עבר בערך שבוע ויצאנו הצוות להתאמן במתקן בנחל שורק, שם ראינו אותך בפעם האחרונה. עמדתי שם מתחת לסככה עם קרוז ועישנו סיגריה, פתאום אני מסתכל לשמאלי למשמע קול מוכר… יהודה!!! אני צועק, רץ אליך וקופץ עליך לחיבוק מסורבל כששנינו לבושים בווסטים, ואמרתי לך "שמע אתה עדיין צ'יקמוק אה?" כי כמובן שהיית נראה כמו טירון שוב, גם בתור מ"פ של הפלוגה שכולנו היינו לוחמים בה… פעם צ'יקמוק תמיד צ'יקמוק. התאספנו כל הצוות לבערך רבע שעה, החלפנו חוויות, וכמובן עשינו תמונה. תפסתי גם שניה איתך ועם פֵליץ בצד, אמרתי לכם שמעו זה לא סבבה שאנחנו מתראים רק בחתונות ובצבא, כשנסיים עם זה אני רוצה שנקבע להיפגש, ופֵליץ זרק בצחוק – "קודם שלא נמות במלחמה" וצחקנו, ואז השחלתי בשיא הביטחון – "לכם אני לא דואג". הרי איך אפשר לדאוג לאנשים שהתמודדו כבר פנים מול פנים מול 100 מחבלים בקיבוץ, ויצאו בלי שריטה? שבועיים אחרי אני והצוות חוזרים מפעילות שאנו אוהבים לכנות "ערכית", ואז רחבי מגיע ואומר – "יש לי חדשות… קצת לא טובות", ומשם נפלו פנינו של כולנו. ועכשיו אנחנו באוטו בדרך לבית העלמין בשדמות מחולה…
ידידיה מספר עליך שתמיד אמרת שהחלום שלך הוא להגיע להיות מ"פ בצבא ואז לסיים, אז הגשמת את החלום שלך, בצורה הכי הירואית, כגיבור ישראל, מוביל פלוגה ביחידה הכי קדמית בעזה, נתקל במחבלים ומחסל אותם אחד אחד, עד שאחד מהם הצליח כנגד כל הסיכויים לפגוע בך. ואני חושב לעצמי, אם זה הגיבורים שלנו אני לא רוצה אף גיבור, אבל לפחות ככה תיזכר לשארית חיינו של כולם. חיפשתי קצת תמונות שלנו וקצת חששתי שלא אמצא משהו, אבל באופן הזוי אני פשוט עומד שם לידך כמעט בכל אחת מהתמונות של הצוות, כי ככה זה, צמד ברזל זה צמד ברזל. אהוד מנור כתב – "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? כל חבריך הטובים נושאים דמותך עימם."
אני מבטיח לך שאני וכל הצוות נישא את דמותך עימנו לכל מקום, ולנצח בלב.
יהודה כבר איננו, ועכשיו הכל גרוע יותר, נוח על משכבך בשלום חבר יקר מפז, אני אוהב אותך
הי"ד, ת.נ.צ.ב.ה
ניצן זהבי
צר לי עליך אחי היקר יהודה
שנה אחת של לימוד משותף במכינה בעלי, הספיקה לנו להפוך לחברים, תלמיד. גם תלמיד וגם חבר.
הכרתי אותך בגיל שמונה עשרה וכל כך בלטת בכישורי ההנהגה שלך.
קשוב, חושב לפני שמדבר, החלטי, לוקח אחריות, מתמסר.
מהמפגשים איתך כשעברת במהירות ובהצטיינות מתפקיד לתפקיד, תמיד יצאתי בהרגשה מרוממת. מין תחושה של גאווה שאלו המפקדים שלנו בצה"ל, מחנך ברמ"ח אבריו, במסגרת עם פקודות.
היום אני מבין איזו זכות הייתה לי כשביקשת ממני לבוא ל"קו" שתפסת בשומרון ולדבר עם הצוערים שלך בקורס קצינים. ראיתי איך שהם אוהבים ומעריכים אותך, היה ברור לכולם שהפיקוד שלך יונק מעולם של אמונה, של לימוד תורה, של קריאת ספרים, דאגת להמליץ לי על ספרים שקראת.
היית איש חינוך שמאמין ואוהב את חייליו, מאמין בצה"ל ומאמין ביכולת שלך לגשת לאירועים מורכבים בצורה כל כך רגישה ומעצימה.
גם כשאיבדת חיילים, שיתפת בקושי, ידעת לדבר ולהסביר את מה שאתה מרגיש בלי לעצור ולהסתבך עם זה, הכל אצלך היה כל כך פשוט, שמת לב לקושי, הרגשת את הלוחמים אבל דרשת מהם להמשיך קדימה במלוא העוצמה מתוך אמונה שהמשימות והאחריות ירוממו את רוח הלוחמים.
אני משוכנע שכל החיילים שעברו תחת פיקודך הרגישו כמה אתה אוהב אותם ורוצה בטובתם.
לכולנו זה כל כך טבעי שהלכת בראש הכוח, הובלת את הסיירת ואת החיילים שלך למלחמת מצווה כפי שהכרנו אותך תמיד, מוביל ביטחון, בחיוך ומבט אופטימי ומלא אמונה.
נשתדל ללכת בדרכך, לחנך כפי שאתה חינכת באמונה ובאהבה גדולה, אני מבטיח לך שיהיו עוד רבבות שילכו בעקבותיך, ילמדו עליך ועל גיבורי ישראל שפיקדו על חיילים והלכו בראש מורם בראש הכוח, מפקדים שהמשיכו את מסורת ישראל הקוראים "אחרי" בשדה הקרב ובשגרה.
מפקדים ההולכים בביטחון ובידיעה שעל ייחוד ה' הם נלחמים, על הטוב והמוסרי והיפה ללא פחד מתוך אמונה גדולה שהטוב חייב לנצח, לא רק כי אין ברירה, אלא כי יש השגחה ויש הבטחה שיבואו ימים בהם לא ישא גוי אבל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
עוד נהפוך את החרב לאת ואת החנית למזמרה.
אבל עד שהטוב ינצח סופית את הרע, אתם המפקדים והחיילים נדרשים לשמור על החרב, הרובה והטנק שלא יהפכו לכלי חרישה בטרם עת, כרגע עליהם לשמש למיגור הרע, להעצמת הטוב, עד שהרוע ישתכנע שאין לו סיכוי מול עוצמת הטוב.
"נרדוף אויבנו ונשיגם ולא נשוב עד כלותם".
יהודה יקר, נח בשלום על משכבך ונתראה בקץ הימין ועד אז אמור למלאך המשחית – די.
הרב ישי צור (ר"מ, עלי)
"גור אריה יהודה"
בבית – גור, בקרב- אריה יהודה.
כמו גור, התכרבלת לך במיטה של אמא ואבא, עם העיתון, או אחד ממאות ספרי המלחמות והביוגרפיות שמפוזרים בבית. ספרים מהם שאבת השראה וחזון. הספר הבא יהיה עליך. גור שלנו.
כמו אריה, במוצאי השבת, כבר מנהל ביד רמה את כל ענייני פלוגת סיירת גבעתי מרחוק, תוך כדי נעילת נעלי הספורט בדרך למשחק כדורסל או ריצה.
כמו גור היית. כמה צעיר ויפה. וילד של אמא.
כמו אריה היית. קודקוד חוד. חד וחלק, חכם, אסטרטג, ללא טיפת פוזות או מניירות, וללא טיפת פחד.
פחדנו ממך קצת יודיק. פחדנו להיות קיטשיים מידי לידך. דווקא בגלל רגישותך הגבוהה, הרבית לדחות אותה כשהיא חסרת פואנטה, כשהיא לא מובילה לנקודה של אמת, למעשה, לתכל'ס. טיפת קיטשיות מיותרת, תוביל במהירות הבזק לציניות עוקצנית מרתיעה.
ועם כל חזות הרצינות, המעשיות החדה והמקצועית עד אין קץ, כאשר כבר היה צורך ברגישות, ידעת להיות שם, בדיוק בזמן ובדיוק במידה הנכונה. כך כאשר עברנו טלטלות במשפחה, וכאשר גם אני באופן אישי אבדתי את אבי זכרו לברכה. הודעתך המתנצלת, המחבקת והתומכת עוד מהדהדת בנפשי.
ההשוואה התמידית בינך לבין סבא חיים בלתי נמנעת. התכליתיות המוחלטת באהבה ובמעשה. אהבה תכליתית ומעשיות תכליתית. היכולת לאהוב כל כך ולהיות נאהב בצורה כנה כל כך, יחד עם היכולת הפשוטה להבין מתי העת לעבור ממצב נוחות ושלווה במפגש משפחתי או בשבת בה התארחת איתנו, למשימה חדשה ופשוט לקום ולצאת מיד ביציאת השבת, כי הגיע הזמן ללכת.
"שב לקפה" ביקשתי במוצאי השבת לפני כמה שבתות כשזכינו לארח אותך. ואתה בשלך כי הגיע הזמן ללכת.
ואכן, גם הפעם, לא חיכית שנהיה מוכנים לפרידתך. פשוט קמת והלכת כי הגיע זמן ללכת. אין מה להתקשקש ולהימרח. את התכלית שלך עשית, ביצעת את המשימה, הלאה לדבר הבא.
איך משלבים אישיות כזו שאחראית על הכנת סלט הפירות לארוחה, על צליית הכבד לאחות היולדת ועל היותך טרמפולינה אנושית לאחיינים, יחד עם תכנון אסטרטגי של חייליך מרחוק, עם ניהול קרבות עזים בנחל עוז, עם חתירה לניצחון, עם הצלת רבים ממוות לחיים ועם פיקוד על פלוגה שמובילה את הלחימה העוצמתית של צה"ל ברצועה.
"גור אריה יהודה"
לכבוד סיום קורס הקצינים שלך, הוצאנו חולצה משפחתית: "בשבילכם קצין, בשבילנו קיצי".
"קיצי" כך אימך קראה לך. קיצי שלה. ואכן היית קיצי – גור. "קודקוד" נקראת בקשר בזמן הלחימה האימתנית ברצועה, ואכן קודקוד היית – אריה.
למרות היותך קיצי, המרחק ממך לקיטשיות שמיים וארץ. תסלח לי שעכשיו אני קצת פחות מפחד ממך, ואני מרשה לעצמי להגיד לך
אני אוהב אותך.
גיסי הצעיר יהודה, אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך ומתגעגע ממש.
ועם ישראל כולו אוהב אותך, עם ישראל צריך אותך ושכמותך.
היית שם בשביל עם ישראל. ובחודש האחרון יותר מהרגיל.
אל תפסיק עכשיו, קדוש עליון. על אף שאתה קרוב קרוב לקדוש ברוך הוא תמסור בבקשה בצעקה ולא בלחישה – עם ישראל חפץ בגאולה עכשיו.
ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו מהרה כי מחכים אנחנו לך.
עם ישראל רוצה ומאמין שגאולה יכולה לבוא עכשיו. ובטוב.
חזק את רוח עמנו הנפלא, המצא לנו עצה נכונה. תן בנו עוצמות ומעשיות קדושה. ותן לנו אוויר טאטע. תן לנו לנשום כבר.
גור שלנו, גור היית ונשארת. אריה של עם ישראל, אריה הפכת, ואריות גידלת.
תאסוף את האריות למעלה, הגיע הזמן לטרוף ולמלוך. תחיית המתים ממש מעבר לפינה.
סליחה על הקיטשיות אהוב שלי, ותודה על ההקשבה, אנחנו מחכים לכם שתקומו.
דַּיָן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַן הָאֱמֶּת, כִּי כׇל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶּת.
יינון אליה
יודיק, יודיק, אח יקר ואהוב שלי.
עלה המוות בחלוננו.
מאיפה מתחילים בכלל? איך מתחילים לתמצת כמעט 26 שנה?
תמיד צחקו עלינו שמתאים לך למות מות גיבורים, מתאים לך להסתער ראשון, בגבורה, בנחישות, בעוז, וביקשנו ממך שלמרות שמתאים לך, שתשמור על עצמך ושזה לא יקרה באמת.
זכינו לקשר קרוב ומשמעותי. קשר של שיתוף, של דיונים, של צחוקים משותפים בלי סוף, של ידיעה שתמיד נהיה האחד בשביל השני.
לפני שבועיים פתאום התקשרת אלי וניתר לי הלב. כדרכך התכליתית העלית גם את יסכה באומרך שתיכן חופרות לי אז נעשה שיחה משולשת. זו הייתה שיחה רגילה של צחוקים, עדכונים וחיזוקים. מי האמין שזו תהיה השיחה האחרונה?
שבוע שעבר עמיחי פגש חיילים שלך מהסדיר, שסיפרו שהם שומעים אותך בקשר מנהל את הלחימה מעולה ואיזה תותח אתה. זו הייתה בשבילנו דרישת שלום כ"כ משמעותית.
היית לנו איש אדמה ויציבות שאפשר להישען עליו, אדם תכליתי וחדור מטרה, אדם ישר ולא מסתבך, ויחד עם הוואסח היה בך הרבה אינטליגנציה רגשית וקליטת סיטואציות.
כל מדף הספרים שלך מלא ספרי היסטוריה וקרבות יחד עם ספרי הגות ומחשבה משלל רבני המגזר הדתי. היית בעל ראש פתוח, עצמאי במחשבותייך, איש אמת.
בכל שבת הקפדת על לימוד קבוע בחברותא עם אבא והרב ניר, מתוך רצון לשייכות פנימית לקודש.
היית נאמן לעצמך, ועשית מה שאתה אוהב. בחל"ת האחרון כשהיית בין תפקידים שכולם אמרו לך שתלך לקרוע את העולם עבדת ברפת "בשביל הנשמה" כמו שאמרת, יחד עם לימוד תורה יום בשבוע בעלי ותחרויות שחמט בכל רחבי הארץ.
היה ברור שאתה בצבא מתוך שליחות, רוח גדולה של אידיאלים שהייתה נטועה בך עמוק בפנים, שספגת מהבית ולאחר מכן במוסדות החינוך שעברת בהם ובפרט בעלי, שם בנית קומה רוחנית ואידיאולוגית משמעותית. מהרגע שהתחלתי לעבוד בבני דוד נוצרה לנו קומה משותפת נוספת של שיח, ראייה כללית והערכה לדמויות.
יחד עם כל זאת, היית מלא חוש הומור חד, כיפיות ושובבות. יש לי אינספור זיכרונות על צחוקים משותפים שהיו רק לנו. היית דוד נערץ, לא מפסיק לעשות שטויות עם הילדים.
אנחנו מלאי גאווה במי שהיית בחייך ובמי שהיית במותך.
שהיית חלק מ"החזרת הכבוד הלאומי לעם ישראל" כמו שרשמת לנו בהודעה לפני שנכנסת לעזה.
מדמיינת את כל הסבים והסבתות שלנו, ניצולי השואה, עומדים ומצדיעים לך, ומקבלים אותך
באהבה, חייל יהודי, שגדל בארץ ישראל ונלחם על אדמתה. ויחד איתם אלפי דורות של יהודים שחלמו על הרגע שיהודים ישבו באדמתם ויגאלו את הארץ ויקימו בה מדינה מפוארת, מלאת חסד ואהבה.
יודיק שלנו, לא זכית להיכנס לחופה, למרות שהתאמצת על זה כ"כ. בין לבין העומס בצבא כל הזמן הכנסת פגישות מתוך רצון אמיתי להקים בית. יצא לנו מספר פעמים שישנת אצלנו אחרי פגישות, וגם שאלו היו פגישות כושלות, תמיד היית עם החיוך השובב שלך מספר ומחליק הלאה.
במקום ללוות אותך לחופה אנחנו מלווים אותך למנוחת עולמים. ודווקא מתוך זה, אני מבקשת שנשיר את ניגון ארבע בבות שלא זכינו לשיר לך, אבל לא רק מתוך כאב וצער אינסופיים על מה שלא נזכה, אלא מתוך גאווה על שאמנם לא זכית לדבקות בין איש לאישה, אך זכית לדבקות בינך לבין הקב"ה "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" ובתור שליח של כל עמ"י אתה זוכה לקרב את כל האומה לשמיא. וכמה אנחנו זקוקים לקרבה הזו.
באיזה הסתר פנים אנחנו נמצאים.
אבל ברור לי שאנחנו ננצח, הדרך ארוכה אבל מובטח לנו מה יהיה הסוף ומי יעלם מהעולם
ומי ישאר.
אנחנו בצירי לידה קשים קשים, אך מאמינים בני מאמינים אנחנו שמהרה אור גדול יתמלא
ובבניין ירושלים ננוחם.
יודיק שלי, אני אוהבת אותך מאוד.
זכינו.
ורד
יהודה,
אחי הצעיר, אחי הצעיר יהודה.
אחי הקטן, שגדלנו יחד, רבנו מכות, צחקנו, דיברנו במילים ובמבטי עיניים, היינו שותפים לכל כך הרבה חוויות חיים. פחות משלוש שנים מפרידות בינינו.
ואתה אח קטן שהוא גדול כל כך.
לא היה קל הוציא ממך פרטים על מה שאתה עושה. המעטת לספר על התפקיד שלך. כששאלנו שאלות חתכת אותנו והעברת נושא… לא היה לי מושג שאתה מוצלח שם בצבא, לא הבנתי מה זה אומר שאתה מפקד בסיירת גבעתי.
פעם הקפצת אותנו הביתה באיזה מוצ"ש שהרכב התקלקל לנו. לרגע לא פסקו אליך הטלפונים. פתאום קצת ירד לי האסימון על גודל האחריות שלך. כמה דברים אתה מנהל במקביל, כמה שגדלת.
הצניעות שלך הייתה אמיתית. לעשות את התפקיד שלך בפשטות. בלי לספר יותר מדי, בלי פוזה של מפקד קשוח ובלי סיפורי גבורה.
נלחמת להיות בסיירת. נלחמת להיות מפקד בסיירת. נלחמת להילחם. נלחמת למות על קידוש השם.
פעלת בעוז ובענווה.
כשחיכית להיכנס לעזה, התקשרתי אליך לשמוע מה נשמע ואתה בדרכך התכליתית צירפת את ורד לשיחה כי 'לשתינו יש את אותן שאלות אז בואו נעשה את זה כבר ביחד'.
אתה היית אחרי הקרב בנחל עוז ובהתארגנות לקראת הכניסה לעזה.
אני וורד ניסינו להבין ממך מה עבר עליך, לקראת מה אתה הולך ואתה כרגיל לא פירטת…
אמרת שאתם מתאמנים ומחכים כבר להיכנס. הבטחת שתילחמו ברוע בלי היסוסים, באומץ. שאלתי אותך בשיחה הזאת "יהודה, אתה מפחד?" ואתה העברת נושא ולא ענית…
יהודה. מה שרציתי להגיד לך שאני מפחדת. פחדתי עליך כ"כ שיקרה לך משהו. שתלך לנו.
אהבת לקרוא. הארון שלך בחדר עמוס בספרי מורשת קרב. את המורשת קרב האמיתית אתה כתבת לנו. להתמסר על עם ישראל. בפשטות. בלי לדבר על זה יותר מדי. לעשות מה שצריך. נפלת במלחמת קיום של עם ישראל. נלחמת כדי שנוכל לחזור לבית שלנו בעוטף. כדי שנוכל לחיות פה בביטחון. כדי שיהודים לא ירצחו ודמם לא ישפך כמים בארצם. מלחמת מצווה שאין מוצדקת ממנה. אני רוצה לחזק את החיילים שלך, את גיבורי החיל בעם ישראל שממשיכים להילחם ברגעים אלו ברוע השפל. כתבת לנו לפני הכניסה לעזה שאתה בטוח שאתם יוצאים לנצח את הרעים. אמת דיברת. יש פה רוע שצריך למחות מהעולם כדי שהאור של עם ישראל יוכל להתקיים, יוכל להמשיך לזרוח.
סבא וסבתא שלך, ניצולי שואה, שראו חורבן ושואה גדולה וזכו לראות את התקומה של עם
ישראל בארצו ולברך על קיום הצבא בו. כמה הם אהבו אותך!
סבא צבי, סבתא מרים, סבא חיים, סבתא סוניה מחכים לך בפתחו של גן עדן עומדים ומצדיעים לך.
מקבלים אותך אליהם באהבה ובגאווה גדולה.
כאן בעולם הזה אתה תחסר לנו כ"כ.
לא נריב יותר על הכורסה הכחולה ליד שולחן שבת.
לא נלך יותר לחדר של אבא ואמא, נשתרע על המיטה ונדבר.
לא נסתלבט אחד על השני בשפה המיוחדת שלנו.
לא אייעץ לך יותר על דייטים.
לא נתלחשש יותר יחד באירועים משפחתיים.
לא נזכה לפגוש את האישה שלך, שלא הספקת להכיר.
לא נרקוד איתך בחתונה שלך.
לא נכיר את ילדיך.
יהודה, מסרת את נפשך בשביל שנוכל לחיות בארצנו.
בכל ילד שישחק ויצחק באדמותיה יש גם חלק ממך. בילדות שלי יש חלק ממך.
אבא, תרחם עלינו, תביא לנו גאולה בלי עוד אבדות. גאולה ברכות. אנחנו לא יכולים יותר.
יהודה,
אנחנו מבטיחים לך לשמור על אבא ואמא, לעטוף אותם כמו שהיה לך חשוב. לא תצטרך לנזוף בנו יותר בקבוצת הוואטסאפ של האחים. אנחנו מבטיחים לנסות למלא את החלל שהשארת.
אוהבת אותך אח יקר שלי, כמו שאולי לא אמרתי לך אף פעם, בפשטות.
תמשיך לפעול למעלה,
לבקש עלינו רחמים בעוז, להביא גאולה, בענווה.
נוח בשלום על משכבך.
יסכה
יהודה. יקירי, גיסי היקר. היית לי כאח. אח יקר ואהוב.
קשה לנו לעכל, קשה לנו להשלים.
קשה לתאר אותך רק במילים, היית הווית חיים שלמה שמכילה כל כך הרבה טוב, חסד וטהרה.
אפשר לתאר אותך באין ספור מילים: חייכן. חבר. אכפתי. בורח מהכבוד. דעתן.
אבל אם היה צריך לבחור במילה אחת אז היית גיבור.
היה בך מן 'עדינו העצני',
מצד אחד היה בך רכות, ענווה, דאגה אימהית לכל חייל וחייל, לאין ספור צרכים.
היה בך חום שהרעפת על האחיינים הקטנים שלך, בכל מפגש שיחקת איתם, היית איתם לגמרי כאילו שאתה בן גילם.
היתה בך יכולת העמקה במחשבות, ברעיונות ובירור אידיאלים, בלימוד
מצד השני היית – גיבור.
גבורת העז הלאומי, הופיע בך בעוצמה ענקית.
לא הופיעה בך הגבורה רק בקרבות האחרונים בהם השתתפת.
היום יום שלך היה מלא גבורה.
גבורה שבה לא חשבת על צרכי עצמך, אלא רק הצרכים הכללים של האומה והסובבים אותך.
לא ראית את הצרכים של עצמך כשחיילים שלך היו צריכים אותך, כשדאגת לאין ספור צרכים שונים שהגיעו לשולחן שלך,
ביקשת מהפקידות השונות בחטיבה לא לוותר לך, לא להוריד ממך צרכים של חיילים שלך.
לא ראית את עצמך, כשהיית צריך להגיע לבית אחרי תקופה ארוכה, אבל לפני כן להספיק עוד ביקור בית אצל חייל עם צורך כזה או אחר.
לא חשבת פעמיים לפני שהבנת שהדרום בסכנה.
בגבורה עילאית ובכישרון ייחודי אילתרת וגיבשת כח לוחמים להגנה על יישובי הדרום.
הגבורה הזו שלך היא זו שהצילה את נחל עוז והסביבה מאסון גדול הרבה יותר.
כשנפגשנו לפני כשבועיים, רציתי לשמוע ממך עוד קצת ממה שהיה בנחל עוז, ואתה בשלך, בצניעות ובשקט שלך, ממלמל כמה מילים ועובר לנושא הבא.
לא ראית את עצמך בקרב האחרון שלך, שבו רצית לוודא שיתר החיילים שלך מאורגנים, מסודרים ונמצאים במחסות בטוחים.
לא במקרה, עלייתך לגנזי מרומים היתה בערב שבת קודש 'וירא', בה קראנו על עקידת יצחק.
מסירות נפש שאין לה סוף, מול הכלליות הגדולה של עם ישראל.
המסירות נפש הזו, שהתחילה ביצחק אבינו, היא זו שפיעמה בך ודחפה אותך לקרבות השונים בהם השתתפת בשבועות האחרונים.
כמה טבעי שלכתך מן העולם מחוברת לאותה מסירות נפש ונובעת מתוך אותה מסירות.
הגבורה הזו, ושאר התכונות היקרות שלך לא הגיעו משום מקום.
הם הגיעו מהבית המיוחד שבו גדלת, בית מלא שאיפות של גדלות ואידאלים שהפכו להיות חלק מהחיים שלך.
הם הגיעו מהקהילה היקרה שיודעת להצמיח כאלו אנשים, והם הגיעו מהחיבור העמוק שלך לקודש, לבית המדרש בעלי, הכל, הכל הגיע אליך ממקורות של קודש.
לרגע לא עזבת את בית המדרש בגלל שלא רצית בו חלילה, אדרבא, באותם ימים ששוחחנו על כך ראיתי בך את הרצון להופיע את הקודש הגדול הזה בחיים שלך. היה בך רצון עז לחיות את המחשבות הגדולות האלו, החיבור העמוק לאומה הישראלית שהגיע אליך מבית המדרש – בחיים שלך,
בכל חופשה שלך, לא ויתרת על לימוד עם תלמידי חכמים,
בחופשות ארוכות יותר תמיד ביקרת בבית המדרש, וגם בהפסקה הזמנית האחרונה מהשירות לא ויתרת על יום לימוד שבועי בבית המדרש אליו היית מחובר.
בעוד כמה פרשות נקרא על ראובן שצועק: "הילד איננו ואני אנה אני בא"
עכשיו אנחנו אלו שצועקים: "יהודה איננו ואנו אנה אנו באים"?
אנחנו שואלים את עצמנו, משפחה, חברים ומכרים, לאן נלך? איך נצעד מכאן? איך נתקדם עכשיו?
המידות שלך, החיים מלאי האידיאלים, השאיפות הגדולות שלך… הם כל כך נצרכים בדור שלנו, במלחמה בתהום הרשע הנורא בו אנו נפגשים בימים אלו.
חיי היום יום שלך הם המשימה שלנו, הם השאיפה שאליה אנחנו נשאף כל ימינו.
התחברות מוחלטת לטוב שמופיע באומה ישראלית והטהורה.
תחסר לנו. מאוד.
לא נותר לי אלא להגיד לך בשמי, בשם המשפחה – תודה,
תודה גדולה על שסימנת לנו מטרות כאלו גדולות,
שנתת לנו דוגמא למהם חיי מסירות, מהם חיי קודש וטהרה.
לאילו מידות עוד יש לנו לשאוף.
היה שלום יקירי
ת.נ.צ.ב.ה
תמיר
אחי האהוב,
מתגעגע ואוהב,
לא מאמין שאתה לא איתנו.
כל כך דאגתי לך כבר שנים, אבל בעיקר בשבועות האחרונים.
היית צדיק אמיתי בלי פוזות, כל כך עניו ופנימי. לא מתוך מסכנות אלא בגבורה, ביטחון עצמי והומור שנון. היית איש אשכולות, קצין מקצועי שתמיד חותר להתקדמות. מפקד עם לב אבהי ענק. שחקן שחמט. קראת ספרים מגוונים, והכל מתוך חיבור עמוק לרוח הגבורה, מתוך תורה שספגת במכינה בעלי, כולל ביקורים מידי פעם לאורך השירות. הקפדת לחיות חיים של קדושה: תמיד שקנית פלאפון חדש מיהרת לפנות אלי שאני אעזור לך להתקין סינון, להעביר אותו למכשיר החדש, והכל מתוך דוגריות כזאת פשוטה.
בשבת בצהרים, כשעוד לא ידעתי כלום, למדתי בבסיס מדברי הרב קוק ב"אורות המלחמה" על מיתת הצדיקים שמכפרת על הכלל, על הציפיה למשיח, להתקדמות האנושות לחזון של שלום ודבקות בה', שצומחת מתוך הכאב העצום של מלחמה שנכפתה עלינו.
לא ידעתי, יהודה אהוב ליבי, שאז כבר היית בעולם אחר, עולם שכולו טוב.
גיבור שלנו!
הרוג מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתך!
חיית חיים של כלל, יצאת לשדה הקרב מתוך שליחות של שמירה על עם ישראל, ובמותך ציוויתי לכולנו לחיות בדרכך: חיים של שליחות, חיים של טוב, של נתינה, של ויתור ואכפתיות רגישה.
נתנחם במכת מחץ לאוייבינו בלי מידתיות ממוסר מזוייף,
בחזרה לשטחי מולדת שננטשו ביד בנים תועים,
באהבת ישראל בלי קיטלוג וחלוקה למחנות ובחיבור עמוק למסורת העם שלנו,
כמו שהיה אצלך בצורה כל כך טבעית ופשוטה.
יהודה, אנחנו מאמינים ויודעים שהפרידה זמנית.
מחכים לתחיית המתים, להיפגש ולהתחבק במהרה.
תהה נשמתך צרורה בצרור החיים.
שלומי
ביום שישי שעבר, דקות האחרונות טרם כניסת השבת בה החלה הפעולה הקרקעית, שלח יהודה הי"ד, הודעה בקבוצת הוואטצ אפ המשפחתית: משפחה יקרה, חיכיתי בכוונה עם ההודעה הזאת לשלב שכנראה תראו אותה רק במוצ"ש. מחמם את הלב העזרה והתמיכה שיש מכולכם. בטוח שאתם מתפללים להצלחתנו. בטוח שאנחנו יוצאים לנצח את הרעים ולהחזיר את הכבוד הלאומי שלנו וגם כמובן לחזור הבייתה בשלום. שיהיה לכולנו שבת שלום ובשורות טובות.
במילים אלו רואים באיזו תחושת שליחות ואמונה יצא יהודה לקרב, ויחד עם זאת אף ברגעים מלחיצים אלא לא איבד את רגישותו ודאג לשלוח לנו הודעה בצורה שלא תפגע בשקט הנפשי שלנו באותה שבת.
לא זכינו שיתגשמו סוף דבריו על חזרה הבייתה בשלום, אך כולנו מתפללים להתגשמות האידיאל עליו דיבר, ניצחון על הרעים והחזרת הכבוד הלאומי.
יהודה נולד כאן בשדמות מחולה לפני כמעט 26 שנה. הוא למד בישיבה התיכונית בחיספין ואחר כך שנה במכינה בעלי. מקומות אלו עיצבו מאוד את אישיותו על כל גווניה. לאחר מכן שירת בצה"ל בסדיר ובקבע שש וחצי שנים עד שהגיע לתפקיד אותו רצה כל כך מ"פ בסיירת גבעתי. מעטים יודעים שטרם יציאתו לקורס קצינים ירד לו הפרופיל לא אפשרו לו לצאת לקורס ואף המשך היותו קרבי היה מוטל בספק. הוא הגיע עד מח"ט גבעתי דאז בבקשת עזרה עד שאישרו לו לצאת לקורס. מהמעט שכבר הספקנו לשמוע הוא היה מפקד נערץ, אהוב ומסור בעיני חייליו ומפקדיו, מקצועי ואנושי מאוד, בין השאר היה בקשר רציף עם משפחות חללי פלוגתו.
בשמחת תורה האחרון הוא היה ממפקדי הסיירת ששחררו את נחל עוז, הצילו עשרות מתושביה מציפורני המחבלים תוך הריגת עשרות מהרשעים, ובכל זאת במקצועיות רבה ללא נפגעים מצידנו. לנו הוא לא סיפר דבר ורק אמר שהם "שומרים בנחל עוז", ורק הפרסום בתקשורת הבנו מה התרחש באמת.
לפני מספר חודשים יהודה היה שלושה חודשים בחל"ת בזמן מעבר תפקידים. דומני שעיסוקיו באותו זמן מבטאים מאוד את אישיותו. מחד הוא עבד קבוע ברפת בשדמות מחולה אותה הכיר עוד מעבודה כנער. בנוסף היה נוסע לתחרויות שחמט בו הצטיין ושיחק כדורסל, ואף בבישול לא טמן את ידו. מאידך גיסא גם הצד הרוחני לא נזנח. הוא היה נוסע קבוע בימי חמישי לעלי, שם המכינה בה למד ושנותר קשור אליה ולרבניה כל השנים, בימי ראשון בלילה לשיעור בגבעת סלעית של הרב קשתיאל (יבל"א), וללימוד קבוע בשבת עם הרב ניר צוברי יבל"א, לימוד אותו הקפיד לקיים במשך כל השנים בהם היה בצבא. בסופו של דבר הסכים לקצר את תקופת החל"ת לאור בקשת קודמו, אך אנו זכינו לתקופה אינטנסיבית ואיכותית איתו, מתנה מיוחדת טרם הסתלקותו מעולמנו זה בונוס על הזכייה בו לאורך כל השנים.
יהודה נקרא על שם סבי יהודה הופמן הי"ד, אביה של אמי ז"ל, שנרצח בשואה יחד עם שאר קרבנותיה רק בגלל היותם יהודים. יהודה בעלותו השמיימה יפגוש אותו, אך מה רב המרחק בין סבי הי"ד ושאר אחינו בית ישראל שגבורתם התבטאה בדרך אחרת אך לא היו יכולים לעשות מאומה לצוררים הארורים, לבין יהודה שלנו שנהרג כשנשק בידו תוך כדי מלחמת המצווה של עזרת ישראל מיד צר ושל גדיעת זרועות הרשע. שמו המלא הוא יהודה נתן על שמו של נתן יהודה ז"ל סבה של תהילה אשתי תבל"א אשר הציל ספר תורה בשואה ונשא אותו איתו לאורך כל נדודיו, גם במקום לשאת אוכל למשפחתו, וטען שבזכות ספר תורה זה ניצלו הוא, אשתו וכל שבעת ילדיהם. גבורה בדרך אחרת. (בספר תורה שנכתב לזכר ספר תורה זה, ולזכר סבא נתן יהודה ורעייתו ז"ל, המופקד בישיבת ההסדר בשדמות מחולה, קוראים אנו בתורה בימי השבעה של בנינו יהודה נתן הי"ד).
חיילים יקרים ובמיוחד לוחמי גבעתי. יהודה היה גאה להיות בגבעתי ולפקד עליכם. הוא היה גאה בכך שגבעתי הובילה את צה"ל בכניסה הקרקעית. ברור לנו שנפילתו הינה מכה קשה וכואבת לא רק לנו אלא גם לכם. אך הדברים שבזמנו, כשעם ישראל יצא, היה כהן משוח מלחמה אומר ללוחמים יפים לא פחות כעת:
"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם; אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְקוָק אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (דברים כ', ג').
גם ממנהיגינו נבקש לא להיכנע מכל מיני תכתיבים למיניהם ולהכות ברשע עד תום. רק כך נדע שלא היו אלו קרבנות שווא.
כמו כן תחנוני לעם ישראל להמשיך ולהתאחד, גם כעת וגם בשוך הקרבות, וזאת גם כשיש חילוקי דעות. הבה נהיה מאוחדים לא רק בבתי העלמין הצבאיים. בכך זכות קיומנו והצלחתנו כאומה.
המילים האחרונות ששמעתי מיהודה פנים אל פנים טרם יציאתו מהבית בשמחת תורה, היו "תתפללו עלינו". דומני שזו צוואה לכל אלה שלא לוחמים כעת בפועל להרבות בתפילה, לימוד תורה, ומעשים טובים מעל ומעבר, ולהרגיש שגם אנו לוחמים בצורה זאת.
יהודה היקר. אישית רוצה אני לבקש ממך סליחה אם לפעמים הערתי לך הערות שלא במקומן, לחצתי שלא כראוי, ובעיקר לא זכיתי לדעת עד כמה יהלום יקר יש תחת ידיי.
לא זכינו ללוות את יהודה לחופה. אך כבר אמרו חז"ל "המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". וודאי כל אותם עולמות שהצילו הוא וחבריו בנחל עוז, והמשיכו להציל בהמשך הלחימה. יודעים אנו שאנחנו מלווים אותו למקום אליו אמרו חז"ל "הרוגי מלכות אין יכולה לעמוד במחיצתן", יודעים אנחנו שיוצאים לקראתו הסבים והסבתות אותם אהב, יודעים אנחנו שהוא מצטרף לשרשרת גיבורי האומה לאורך כל הדורות ובין השאר הוא פוגש את בן דודי האהוב דני ברנר הי"ד שנהרג במלחמת שלום הגליל הראשונה. ביודענו שהוא נהרג על קידוש השם כגיבור בצבא ההגנה לישראל, בדרך שבטוחנו שכך היה רוצה לסיים את חייו, נחמתנו.
ילדים יקרים ואהובים, נכדים ונכדות יקרים –
קיבלנו מכה קשה. אנחנו כואבים ובוכים. אנחנו יודעים שה' איתנו ובעזרת ה' ביחד כולנו נמשיך להיות
משפחה מלוכדת, חזקה ושמחה.
אמא ואני פה בשבילכם. נמשיך להוביל ולתמוך בכם ככל שנוכל ועוד ירבו השמחות בביתנו ובכל עם
ישראל.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים!
אבא
יהודה..
רגע לפני יום הזיכרון, זוכרת אותך ואת הגישה המיוחדת שלך דווקא לימים האלו. ברגישות גדולה, בהבנה, בצניעות ורצון תמידי ללמוד ולהיות הכי נכון ותומך למשפחות השכולות.
היו לנו שיחות רבות על הדרך הנכונה להתנהל מול המשפחות. מה אומרים, איך מתנהגים, מה הקצב ומה התדירות. בדקת איתי תמיד אם מה שאתה מרגיש אכן תואם את הכרותי עם המשפחות.
אני זוכרת שביקשת להגיע לערב המרכזי בנופש המשפחות השכולות. היית אז בחל"ת וכתבת לי "אני בא מתוך ערך ולא כי חייב".
בנאום הכניסה שלך לתפקיד מ״פ הפלחהן, לא שכחת אף נופל והזכרת אותם לא רק בשמם, אלא גם בסיפור שלהם.
הייתה לך ההבנה שעליך להכיר את המשפחות השכולות של הפלוגה, רגע לפני שאתה נכנס לתפקיד.
זה כלכך לא ברור מאליו ואני התרגשתי מכך מאד.
יהודה, היית מישהו לרוץ איתו, לסמוך עליו, לקחת אותו כדוגמא אישית. הכל בנועם, בצניעות, בחכמה, מתוך ערכים ומחשבה. העיניים הטובות והכנות שלך מלוות אותי בזכרונותיי כל הזמן.
תודה לך שלימדת אותי שיעור.
תודה על מה שהיית עבור המשפחות השכולות ועבור הפקודים שלך.
תמיד תהיה איתי.
נוח על משכבך בשלום חבר יקר.
״לפני קורס קצינים צצה בשנית בעיית השמיעה של יהודה. הקורס עמד להתחיל והתאריך שנקבע עבורו לועדה הרפואית היה רחוק.
במקרה יצא, שנפצעתי לא הרבה זמן לפני, ועברתי גם כן את הוועדה הרפואית הזו, ולכן ידעתי בדיוק איפה הוועדות יושבות.
לקחתי יום חופש מהצבא ובשעות הבוקר המוקדמות מצאנו את עצמנו בבסיס במרכז הארץ, ממציאים לשומר בש.ג שיש לי הפנייה ושיהודה מלווה אותי.
הגענו לפקידה שהייתה אחראית על הועדות הסברנו לה את המצב, ואמרנו לה שיהודה חייב להיכנס לוועדה למרות שאין לו תור.
היא חשבה שאנחנו צוחקים.. כשהבינה שאנחנו רציניים, התעצבנה ואמרה שזה לא יקרה ושלא מגיעים בלי תור. אנחנו מצידנו לא ויתרנו ופשוט נשארנו וישבנו בחדר המתנה כמה שעות טובות.. כשהיא ראתה שזה חשוב ליהודה והוא לא מוותר , היא אמרה לנו שאנחנו משוגעים ושהיא תראה מה היא יכולה לעשות.. כמה שעות חלפו, ויהודה כבר היה אחרי וועדה ועם פרופיל רפואי קבוע.
זה היה רגע משמעותי בשבילי, להבין עד כמה יהודה היה נאמן לערכים ולחלומות שלו ומוכן לעשות הכל כדי להגשימם..
אופיר, חבר מחיספין
תחילת יולי 2023 . המחאה נגד הרפורמה המשפטית שולטת ברחובות וממלאת את סדר היום.
אני משקיע בה את זמני ומרצי.
שמוליק כהן סגן מפקד הסיירת שואל אותי אם אני מוכן לארגן סמינר / מפגש / יום … לעידוד מ"פיים מצטיינים של חטיבת גבעתי.
אני עונה לו מייד שבהחלט, אבל רק בתנאי שיירשם לי יום מילואים.
לא עבור כסף, חשוב לי להוכיח ראשית לעצמי שאני במשבצת שלי.
היום נקבע ל 29.7.23 הזמנה מצורפת. השקעתי והתכוננתי אליו.
זה היה במשרדים הכי מפוארים שיכולתי למצוא, ארוח חמישה כוכבים, מפגש ושיחה עם ראש האגף המבצעי במוסד. על התמודדות וניהול משברים.
איתי על סיפור חיים ייחודי ובכלל .
מפגש בלתי אמצעי אינטימי עם צעירים מעוררי השראה שנמצאים בצומת חיים, האם להמשיך בצבא או לצאת לאזרחות לעשות לביתם.
שמוליק סימן את אלו שצריך לשים אליהם לב. לכוכבים.
ברשימת ה"כוכבים" אייל שומינוב. משה צבי נרייה . אופק ברוס רותם עג'ם וכמובן יהודה כהן,
תמונת מחזור כללית מצורפת.
מלחמה לא על הפרק והשאלה למה להמשיך בצבא אל מול הפיתויים שבחוץ עמדה באוויר.
הניצוץ בעיניים של יהודה, המבט המחויך מבויש נועז. שתי שאלות על איך זה .. ומה יש שם כבשו את ליבי.
בסוף היום יהודה שלח לי הודעה באישי. התכתבנו מעט. מצורף צילום מסך
מעט יותר מחודשיים אחכ פרצה מלחמה.
ושוב ראיתי את יהודה באתרי האינטרנט ועל מסך הטלוויזיה מספר על קרב הגבורה בנחל עוז.
אז זה לא היה הוא שמביט בי במבט סקרן אלא אני שכל כך גאה להכיר את הגיבור מאותו הקרב. עלם חמודות. ברגע התחלפה הפוזיציה ..
חודש אחכ התפשטה השמועה . כמו סכין בלב. ילד קסם של החיים. ילד שהיה יכול לכבוש כל פיסגה… אבל בחר לתת עצמו למען עם וארץ ישראל בענווה ואמונה עם עיניים בורקות וחיוך כובש.
נעם לניר
הקלישאה תמיד אומרת שהשם לוקח את הטובים ביותר אליו, אבל איך מסבירים לכולם שאתה היית הכי טוב מבין כל הטובים? כנראה שהוא היה צריך מישהו שיפקד עליהם…
אני והצוות בדרך מהעוטף ללוות אותך בדרכך האחרונה ואני חושב מה לכתוב עליך ולא מוצא מאיפה להתחיל, אולי לרוץ על ציר זמן יעזור לי…
נתקלתי בך לראשונה כשחקן כדורסל, לא אשכח את המשחק הזה, ילדים א' מחוזית, אתה שיחקת בשדמות מחולה ואני בקבוצה של חבר׳ה מהגלבוע, היינו קבוצה ממש טובה אבל בכל זאת קלעת עלינו משהו כמו 20 נקודות. ואז ממש שנאתי אותך, איך הילד המפונם הזה עם הכיפה הקטנה על הראש נותן לנו 20 בראש ועוד מחייך?
6 שנים אחרי, באוגוסט 17, התגייסתי לגבעתי, עשיתי גיבוש, והגעתי לפלחה״ן. לא הכרתי שם אף אחד, אני זוכר שישבת בפינה של האוהל בבא"ח, ניגשתי אליך ואמרתי לך-
״אני מכיר אותך, שיחקת כדורסל בגלבוע פעם״. אמרת לי- "היי נכון אתה זהבי לא?" וכבר בהתחלה אתה היית האדם הראשון שנתן לי תחושה של קרבה לבית.
כעבור זמן קצר יצאנו מהשוק והצוות התחיל להבנות. אני ואתה הפכנו לצמד ברזל לשאר המסלול. חייבו אותנו ללמוד את השמות של כל האחים והמשפחה אחד של צמדו. ועד היום כששאלו, אחרי שנודע לנו על לכתך, איך קוראים לאבא של יהודה? ישר שלפתי- דב, באותה מהירות כשבחנו אותנו והייתי בהלם כשאתה זוכר את שמות כל בני המשפחה שלי והגילאים שלהם.
אני זוכר איך המפקדים הכריחו אותי להיות אחראי על השיפצורים שלך, כי אני מת על וואסח, ואותך שום דבר מהדברים האלה לא היה מעניין; לא איזה וסט אתה שם, לא איך הנשק שלך משופצר, לא אם הסימון הטקטי שלך נראה טוב, אפילו תיארת את זה במילה שהרבת להגיד- ״צ׳יקמוק״. אבל היותך הצ׳יקמוק הכי גדול שראיתי מבחוץ, מבפנים היית האריה הכי גדול, החבר הכי טוב, זה שאכפת לו הכי הרבה מכולם.. תמיד התנדבת לשעות הכי גרועות של השמירה, לקחת אחריות על דברים שבכלל לא עשית, והיה לך כל כך חשוב להיות מצוין ולהפוך את כולנו למצוינים במה שאנחנו עושים, ולא מתוך גאווה, אלא מתוך אהבת ארץ טהורה ותחושת שליחות שהקרינה לכל הצוות.
זמן עבר ולכולם כבר היה ידוע מי האריה של הצוות, אבל רגע אחד של שבריריות נצרב לי בזכרון; כשהיינו בשבוע לו״ז במסלול, שידוע כאחד השבועות הקשוחים. היה שבוע לא טוב של הצוות והענישו אותנו ללכת מהמטווחים חזרה לבסיס וכולנו התפרקנו, ובמפתיע גם אתה… לא אשכח שישבנו שם על הבטונדה אני אתה ופימה ובכינו אחד על כתפו של השני ולא הסכמנו לזוז, אמרנו שלא מעניין אותנו ואף מדריך לוחמה לא ידרוך עלינו ככה ואנחנו הולכים ביחד לגדודים, אבל גם זה עבר. דרכינו הצבאית ביחד הסתיימה בסוף המסלול, וגם שם היה זכרון מתוק ממך שמלווה אותי;
כולם רקדו, חגגו ושרו שירים, ואתה ישבת בפינה עם אבא, בנחת דיברתם. אני עצמי בן אדם די מוחצן ונהניתי במסיבה, אבל אני זוכר שקינאתי בזה נורא, רק אתה ודב מבינים שעשית את זה.
אבל לך זה לא היה מספיק, וזמן קצר אחרי כבר יצאת לקורס מכ"ים ומשם הדרך לקצונה ומ״פים הייתה סלולה בביטחה.
כל חייל שאי פעם פגשנו אשר שירת תחתיך תמיד הילל אותך, ואמר שאתה סוג המפקד שנותן נחת וביטחון. בדיוק כמו שעשית בתוך הצוות שלך, איתנו. ידעת בעוז ובענווה להביא את היופי הזה איתך לכל מסגרת שאליה היית שייך.
בהמשך התראינו בעיקר בערבי צוות, בחתונות של הצוות ובאירועים כאלה ואחרים, תמיד הבאת איתך אור, עידכנת איך אתה מתקדם בצבא ואנחנו הקשבנו והתעניינו כל כך כאילו מעריצים אותך, בעצם לא כאילו, אנחנו מעריצים אותך.
מפגש אחד מיוחד שעולה לי כל שניה לראש מאז שנודע לנו היה לפני כשנתיים: אני חייל משוחרר כבר תקופה ואתה בקורס מ״פ, אני חוזר בשישי בבוקר ממסיבת טבע בבקעה ופתאום אני רואה חייל "מצ׳וקמק" עם דרגות וכיפה קטנה עומד בתחנת אוטובוס בצידו השני של הדרך. התקרבתי וזיהיתי אותך, ישר כמו מתוך סרט "מהיר ועצבני" דפקתי סיבוב באמצע הכביש וכמעט גרמתי לתאונה, אבל זה מה שהגוף שלי עשה מההתרגשות לראות אותך. ראית אותי ודפקת חיוך מתרגש שנצרב לי בראש, אמרת לי בצניעות המאפיינת אותך שאקח אותך לתחנת הטרמפים למושב שלך, אבל אני שרציתי למרוח איתך כמה שיותר זמן אמרתי בוא יא גנוב אני אקח אותך הביתה ונסענו לשדמות מחולה שבבקעה. כמובן שכשהגענו לא הייתי מסופק מהדרך איתך וירדתי לשתות קפה שחור של לוחמים איתך ועם אבא דב. החלפנו קצת חוויות מהזמן האחרון, אתה צחקת עליי שאני סטלן משוחרר ואני צחקתי עליך שאתה כבר עוד שניה מ״פ ועדיין נראה כמו טירון ביומו הראשון בצבא. מרחנו את הזמן ביחד והשבת התקרבה, אני הבנתי את הרמז ויצאתי חזרה הביתה בברכת ״שמור על קשר״ הקבועה.
מדלגים קדימה בזמן, לימינו אלה;
כבר בשבת השחורה שמענו סיפורי גבורה על יהודה וסיירת גבעתי שהרגו עשרות מחבלים ושחררו קיבוצים בעוטף, ללא פצוע אחד. הרי מי יכול להפצע כשיהודה מוביל אותו?
לא היינו מופתעים. כולם עכשיו נזכרים כמה דיברנו עליך וסיפרנו עליך לאחרים בפלוגת המילואים שלא מכירים אותך.
היית כמו האח הגדול שכולנו גאים בו ומשתזפים בזוהר שמוקרן ממך, כאילו הצלחתך היא הצלחתינו. כמה ימים אחרי התקשרת אליי עם פליץ שחבר אליך למלחמה, להסתלבט עליי ולשאול איפה מכניסים את הסוללות של המגמ״ק,
זה הסתלבט הקבוע עליי בצוות. אני, שבאותו היום איבדתי חבר יקר אחר מהמסיבה בנובה לא הבנתי ואתה ברגישות האופיינית נתת מילה טובה ווידאת שלא נעלבתי, אבל אמרתי לך שזה הדבר היחיד שהעלה לי חיוך באותו היום. דיברנו עוד שתי דקות וניתקנו אחרי שכמובן אמרנו אחד לשני ״שמור על עצמך אה״. עבר בערך שבוע, יצאנו הצוות להתאמן במתקן בנחל שורק, שם ראינו אותך בפעם האחרונה; עמדתי שם מתחת לסככה עם קרוז ועישנו סיגריה, פתאום אני מסתכל לשמאלי למשמע קול מוכר… יהודה!!! אני צועק, רץ אליך וקופץ עליך לחיבוק מסורבל כששנינו לבושים בווסטים, ואמרתי לך ״שמע אתה עדיין צ׳יקמוק אה?״ כי כמובן שהיית נראה כמו טירון שוב, גם בתור מ״פ של הפלוגה שכולנו היינו לוחמים בה…. פעם צ׳יקמוק תמיד צ׳יקמוק. התאספנו כל הצוות לבערך רבע שעה, החלפנו חוויות, וכמובן עשינו תמונה. תפסתי גם שניה איתך ועם פליץ בצד, אמרתי לכם שמעו זה לא סבבה שאנחנו מתראים רק בחתונות ובצבא, כשנסיים עם זה אני רוצה שנקבע להפגש, ופליץ זרק בצחוק- ״קודם שלא נמות במלחמה״ וצחקנו.
ואז השחלתי בשיא הביטחון-
״לכם אני לא דואג״. הרי איך אפשר לדאוג לאנשים שהתמודדו כבר פנים מול פנים מול 100 מחבלים בקיבוץ, ויצאו בלי שריטה? שבועיים אחרי אני והצוות חוזרים מפעילות שאנו אוהבים לכנות ״ערכית״, ואז רחבי מגיע ואומר-
״יש לי חדשות… קצת לא טובות״.
ומשם נפלו פנינו, של כולנו. ועכשיו אנחנו באוטו בדרך לבית העלמין בשדמות מחולה…
ידידיה מספר עליך שתמיד אמרת שהחלום שלך הוא להגיע להיות מ״פ בצבא ואז לסיים. אז הגשמת את החלום שלך,
בצורה הכי הירואית
כגיבור ישראל,
מוביל פלוגה ביחידה הכי קדמית בעזה,
נתקל במחבלים ומחסל אותם אחד אחד,
עד שאחד מהם הצליח כנגד כל הסיכויים לפגוע בך.
ואני חושב לעצמי, אם זה הגיבורים שלנו אני לא רוצה אף גיבור, אבל לפחות ככה תזכר לשארית חיינו של כולם.
אהוד מנור כתב- ״אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? כל חבריך הטובים נושאים דמותך עימם.״
אני מבטיח לך שאני וכל הצוות נישא את דמותך עימנו לכל מקום, ולנצח בלב🐊
נוח על משכבך בשלום יהודה, אני אוהב אותך❤
ניצן זהבי, חבר מהצוות
יהודה הוכיח אותי בגיל מאוד צעיר ולימד אותי שיעור מאוד חזק על עוז וענווה, שיעור אמיתי שרק לימים למדתי אותו באמת.
לפני כמה שנים היה אירוע תקשורתי סביב מפקד בכיר בצבא, ודיברתי ביהירות על האירוע בצורה מאוד קשה, בלי באמת להכיר לעומק את המקרה.
יהודה בצורה מאוד שקטה, צנועה וחברית כתב לי בפרטי- "אחי שמע, אתה לא יודע. אתה לא מכיר. תלמד תשמע."
לימים הייתי עם יהודה בבה'ד 1, התכתבתי איתי ואז יצא לי להסתכל על השיחה שהייתה לנו פעם ואמרתי לעצמי- איזה קטע שבנ"א בצורה מאוד חברית בא ומעיר לך בצורה שלא מוכיחה.
להוכיח פקוד זה עוד קל, אבל להוכיח מישהו שהוא לא חייל שלך, אלא חבר זה כבר לא קל, צריך עוז גדול לזה. זה משהו שאני לוקח איתי. מעולם לא דיברתי איתו על זה אבל היה לי חשוב להגיד כמה אני מעריץ אותו על הדרך שהוא הלך בה.
כשהוא נפל כבה אור מאוד גדול בעולם. אני חושב שאנחנו, האנשים שהוא נגע בהם, צריכים להאיר את האור שהוא נגע בנו. אם כל אחד מאיתנו ייקח שיעור אחד שהוא למד מיהודה, אנחנו יכולים לכתוב ספר.
אוהד, חבר נעורים